בישראל של היום נדמה שהמציאות כבר לא קובעת את הנרטיב – אלא הפוך: הנרטיב מעוות את המציאות. במקום להצביע על מי שאחראי למלחמה, לאובדן, לשכול ולסבל – עיתונאים, פרשנים וחברי כנסת מסוימים הופכים את התמונה על פיה.
כשחמאס דוחה פעם אחר פעם הצעות להסכם – הם מאשימים את ממשלת ישראל. כשחמאס מפיץ תעמולה פסיכולוגית – הם יוצאים לרחובות. כשחמאס מונע מזון מעזה – הם מפנים אצבע מאשימה כלפי צה"ל. בכל פעם שהמציאות זועקת אשמה ברורה – הם בוחרים בשיקולים פוליטיים, ומתכחשים לשכל הישר.
הרי אם זו הייתה ממשלה אחרת היינו רואים את אותם פרשנים ופעילים מסבירים את המובן מאליו, ההגיוני והנכון – חמאס סרבן, חמאס אשם, העולם טועה ומתעלם מהעובדה שלנו רצחו, שרפו, אנסו וחטפו וצריך לדחוף את הצבא קדימה, לחזק את החיילים, למגר את הרוע עד הסוף.
אבל מחלת הרל"בת והשנאה לממשלה מעבירה אותם על דעתם, הם לא זוכרים מי הטוב ומי הרע. הם מרחמים על עזתים וכועסים על סמוטריץ'.
מתחשבים במחבלי נוחבה כלואים וחולמים לראות את בן גביר בכלא.
מורחים בכותרות ראשיות אמהות עזתיות שרוצות לראות את הילדים שלהם שהיאדים – ומחביאים בעמודים הפנימיים ניסיונות לרצח ראש ממשלה.
השיקולים הפוליטיים בלבלו אותם ומזיקים לנו. זה עצוב, זה הזוי וזה בעיקר ממש ממש מופרע.
