"ארחץ בניקָיון כפיי" מעיד על עצמו משורר התהילים, ומתכוון למשמעות הסמלית של הביטוי, כלומר לניקיון המוסרי. ומאז ועד היום משמש הביטוי הזה – 'ניקְיון כפיים' – גם כדימוי לשם תיאור יושרה ואמינות.
אבל מלבד המשמעות הסמלית של הביטוי, ומלבד המשמעות הממשית של רחיצת הידיים מלכלוך, יש לניקיון הכפיים משמעות נוספת – שהיא מעשית ורוחנית גם יחד.
חכמים קבעו שלפני סעודה שאוכלים בה לחם, צריך ליטול ידיים, כלומר לשפוך עליהן מים מכלי. נטילת ידיים היא פעולה של היטהרות והכנה לאכילה. דיברנו בימים האחרונים על כך שאוכל מעניק לנו חיים, אבל מצד אחר גם עלול להוריד אותנו, ולעשות אותנו חומריים וגסים. נטילת הידיים נועדה בין השאר כדי להדגיש שאנחנו צריכים לטהר את הצדדים המעשיים של החיים שלנו, ולהשתמש בחומר כדי להתעלות.
רבי עקיבא הוא אולי הדמות החשובה ביותר במסירת התורה שבעל פה במהלך הדורות, וחכמים מספרים עליו שהקפיד על נטילת ידיים עד כדי נכונות לסכן את עצמו. לעומת זאת, להבדיל אלפי הבדלות, ישו, מייסד הנצרות, זלזל בנטילת ידיים, וטען שהטהרה היא עניין רוחני בלבד. כזכור, רבי עקיבא, הוא זה שאמר ש"'ואהבת לרעך כמוך' הוא כלל גדול בתורה", כלומר – המצוות המעשיות לא סתרו ולא החלישו את החמלה האנושית שלו, אלא להפך.
