להגיד לכם שאני בשוק מהעולם הצבוע שמתעלם מכל העוולות שמתרחשות ברגעים אלה מרעב ועד רצח עם ומתפנה מכל עיסוקיו כדי לרדוף את היהודים? ממש לא. אבל בינתיים הבירור האמיתי והמפתיע ביותר מתנהל בתוכנו והוא לא מפסיק להמם אותי בכל פעם מחדש.
לראות אחים יהודים שמוציאים את דיבת חיילינו רעה, את דיבת הבית היחיד האהוב שלנו רעה, ועוד בשם המוסר או האידיאולוגיה או רק לא ביבי – כבר לא ברור מה. את זה אני לא מצליחה לקבל בשלווה, ומסתבר שזה תמיד אותם אנשים, תמיד אותו דיבור מקולקל.
הם היו שם בסרבנות של שנת הרפורמה, הם היו שם בצעקות על פייק פגיעה בכלכלה, הם היו שם כבר יום למחרת השבעה באוקטובר כדי להגיד שהצבא שלנו שמר על המתנחלים וככה לכאורה קרה הטבח. הם אלה שלכלכו על כוח מאה, שדואגים למה יאכלו הנוח'בות, שלא מביאים את המחבלים הרוצחים האלה לדין כבר שנתיים, שלא קובעים להם גזר דין מוות.
אלה אותם האנשים המוזרים שיכולים אחרי השבעה באוקטובר לדאוג לרווחת המחבל כדי למצוא חן בעיניי הגרועים שבאנטישמיים – על חשבון הצדק וההיגיון הפשוטים של "הבא להורגך השכם להורגו".
ועם כל הכאב הנלווה לחזות באחים שלנו שככה בוגדים בגידה באינטרס היהודי, הישראלי, הלאומי – הבירור הזה הוא בירור חשוב, והוא בשבילנו. כי חושך הוא סיבת האורה, ו"לא" – אומר מה "כן", ושמאל – מחדד מה ימין, ושקר – מחדד מה אמת, וצדק אמיתי – מה היא צביעות העולם.
ואנחנו רואים ויודעים, ולאט לאט נגמרים בצד השני כל הדגלים, ופושטות הרגל כל האג'נדות המקולקלות, ומתרומם המסך מעל שנים של אחיזת עיניים. אל תצפו שהמיעוט המזיק הזה יודה בטעותו. יכה על חטא. אם השבעה באוקטובר לא פעל טעם ודעת במוחם – אני באמת לא יודעת מה כן.
אנחנו כאמור מרוויחים מהחשיפה הזו. עם ישראל מגלה לאט לאט לאיזה בלופים אסור לו ליפול שוב לעולם. אולי אפשר למכור זאת לגויים, אבל לנו ברור שמורעבים בעזה הם רק החטופים שלנו – ורק בעוטף היה רצח עם.
