ערב יום לציון לזכר 20 שנה לגירוש מגוש קטיף, מרים אמיתי, שגדלה ביישוב גדיד, וגורשה יחד עם משפחתה סיפרה בריאיון הבוקר (ראשון) לתוכנית "על הבוקר" על התקופה שלפני הגירוש "זו הייתה תקופה קשה, ולמדנו על בשרנו את 'כאב השלום'".
"שמי מרים, אני נולדתי בגדיד בשנת 84, ביישוב שבו ההורים שלי הקימו אותו בשתי הידיים, יחד עם עוד כמה חברים בעצם שהקימו גרעין של התיישבות. ישבו בהתחלה בכפר דרום כיישוב מעבר, עד בעצם להקמת היישוב גדיד", סיפרה, "היו ערבים שאמרו להורים – אתם רואים את כף היד? כמו שלא צומחות פה שערות, ככה לא יצמח לכם כלום בחולות של גוש קטיף. וברוך השם, אנחנו ראינו שהארץ רק חיכתה שיגיעו המתיישבים היהודים והשממה תופרך".
מרים תיארה את התקופה קשה של הפיגועים בתוך היישובים ברצועת עזה שהתרחשו בשני שלפני הגירוש: "לאט-לאט למדנו, מה שנקרא, על בשרנו, את כאב השלום הבדוי, נקרא לזה ככה, והתחילו הפיגועים, ואנחנו קברנו חברים, ואני קברתי את המורה שלי, שגם לה קראו מירי אמיתי, זיכרונה לברכה, ומצאנו את עצמנו בתור נוער פשוט הולכים ונמצאים בהלוויות ובמקומות שנוער רגיל בשום מקום בארץ לא חווה".
"אנחנו התחשלנו, וחווינו את הפצמ"רים, מה שלימים הפך לגראדים ולטילים על תל אביב. ידענו להגיד בגיל אפס שאם אנחנו לא נהיה פה, אז הדבר הזה יגיע אליכם. לנו לא היו אזעקות ולא היו התרעות, היינו שומעים את "השריקה" הזאת של היציאה, ככה קראנו לזה, וסופרים אותה כמה שניות, ואז מחכים לשמוע את הבום של הנפילה", המשיכה, "בתוך כל הדבר הזה, אנשים חיו חיי אמונה, אנשים לא איבדו את הביטחון, ואנחנו הבנו שזה התפקיד שלנו. אנחנו צריכים להיות פה בגוש קטיף כדי להיות חומת מגן, כדי להיות בעצם השכפ"ץ של תושבי מדינת ישראל".
הריאיון המלא בנגן הוידאו בראשות הכתבה
