20 שנים אחרי שגורש מביתו בגוש קטיף, רגלו של יואב גולדשמידט בן ה-50 דרכה שוב על אדמת הרצועה – הפעם במדי צה"ל, כלוחם מילואים בחטיבת הצנחנים 646. מאז תחילת המלחמה, הוא צבר למעלה מ-350 ימי מילואים, רובם בלחימה עצימה בעזה. באחד מימי הפעילות הללו, במחנה הפליטים אל-בורייג' שבמרכז הרצועה, הוא חווה רגע בלתי נתפס שחיבר בין עברו להווה באופן מצמרר.
עלים מוכרים בלב שטח האויב
"היינו במהלך ניוד כוחות, עצרנו במתחם עם כמה בתים וחיכינו להתארגנות", משחזר גולדשמידט. "פתאום אני מזהה בחצר של אחד הבתים עלים מוכרים. לא היה לי ספק, זה היה פרח האמריליס".
4+עבור רוב האנשים, זיהוי של צמח בלב אזור לחימה עשוי להיראות שולי, אך עבור גולדשמידט, זו הייתה תגלית מטלטלת. אביו המנוח, מיכאל גולדשמידט ז"ל, היה חקלאי בגני טל, והתמחה בגידול ייחודי ונדיר של פרח האמריליס. "אבא שלי היה אחד מארבעה חקלאים בודדים בכל הארץ שגידלו את הפקעת הזאת. בגוש קטיף ובכל אזור רצועת עזה אבא שלי היה היחידי שגידל את האמריליס", הוא מסביר. "זה היה הגידול העיקרי והיחיד שלו בשנים האחרונות לפני הגירוש".
החיים שנגדעו בגוש קטיף
משפחת גולדשמידט הייתה ממקימי גוש קטיף. הם עברו מרחובות בשנת 1977, וב-1979 עלו להתיישבות בגני טל, שם חי יואב עד הגירוש בשנת 2005. "הייתי אז רווק בן 30", הוא נזכר. "זו הייתה תקופה שלמדתי באוניברסיטה, אבל בחודשים האחרונים שלפני הפינוי, רוב הזמן הייתי בבית, בגוש".
4+החזרה לעזה במדים, הוא מספר, עוררה בו רגשות עזים. "לראות את הים מהזווית הזאת, להרגיש את החול, לראות את הדקלים – זה היה לראות את נוף ילדותי. זה היה נורא מרגש, אבל זה משהו ששמרתי לעצמי. ידעתי שהחברים לצוות לא יוכלו להבין את זה באמת, גם אם ירצו".
הרגע שבו זיהה את האמריליס היה נקודת שיא רגשית. "העזתים לא ידועים בטיפוח גינות, אבל שם הייתה גינה יפה עם שלושה צמחים כאלה", הוא מתאר. "ירדתי מיד מההאמר והלכתי לראות מקרוב. החלטתי שאני לוקח את זה איתי". הוא עקר בזהירות את הפקעות מהאדמה. "באותו רגע הרגשתי שקיבלתי ד"ש מאבא", הוא מספר בהתרגשות.
4+"אבא שלי עלה מדרום אפריקה. כשהוא היה שם בביקור משפחתי, פרצה מלחמת יום כיפור", הוא מספר. "הוא עזב הכל וחזר מיד לארץ כדי להתגייס. 50 שנה אחריו, אני עושה בדיוק אותו דבר. כבר יצאתי ממילואים, הייתי בבית כשפרצה המלחמה, וחזרתי".
כמו אביו, גם יואב עוסק כיום בחקלאות. את הפקעות שמצא שתל בגינתו ביישוב תקוע, שם הוא מתגורר ב-12 השנים האחרונות. הגילוי המפתיע מעלה את השאלה כיצד הגיע הפרח הנדיר לחצר בית באל-בורייג'. "אני יכול רק לשער", אומר יואב. "אולי אחד הפועלים שעבדו אצלנו לקח פקעות ושתל אצלו. אני לא יכול לדעת בוודאות, אבל זה לא משנה את עוצמת החוויה".
החלום לחזור הביתה: "לא בכל מחיר"
כשהוא נשאל על האפשרות שיחזור לגור בגוש קטיף, תשובתו מורכבת. "זה חלום", הוא מודה, "אבל לא אחזור בכל מחיר. אני לא רוצה לחזור למצב שבו יאשימו את המתיישבים במותם של חיילים. אם אחזור, זה יצטרך להיות מתוך הסכמה לאומית רחבה, מתוך הבנה שזה צורך ביטחוני. המלחמה הזו הוכיחה את מה שהימין טען תמיד".
4+בינתיים, יואב ממשיך בשירות המילואים, חדור מטרה. "אנחנו כבר מנצחים, גם אם קשה לראות את זה", הוא אומר בנחישות. "אנחנו עדיפים עליהם בכל מפגש. צריך לסיים את זה". עבורו, המלחמה הזו היא גם מסע אישי ונוסטלגי, מסע שבו פיסת זיכרון אחת, בצורת פרח צנוע, הצליחה לפרוח מחדש מתוך ההריסות ולסגור מעגל של דורות.
