במדינת ישראל ישנה אמת לא נוחה שאף אחד לא רוצה לומר בקול רם: אנחנו לא יכולים גם לשחרר את כל החטופים וגם להכריע את חמאס. אלו שתי מטרות לאומיות חיוניות, אבל הן סותרות זו את זו ברגע האמת.
הגיע הזמן שמישהו, בדרג המדיני או הצבאי, יקבל החלטה קשה, אמיצה, ובעיקר – בוגרת.
1+אנחנו עם של לב. כולנו רוצים להחזיר כל חטוף, כל ילד, כל אישה וגם כל לוחם – הביתה. אבל במקביל, כולנו יודעים בלב שמדינה לא יכולה להתקיים לאורך זמן כשבכל פעם שארגון טרור חוטף אזרחים – היא נכנעת. חמאס בנה את כל שיטת הפעולה שלו על ההבנה הזו. הוא לא חיפש ניצחון צבאי – הוא חיפש קלפי מיקוח.
1+
וכאן נכנסת אחריות של מנהיגים. לא של פרשנים, לא של אולפנים, לא של טוקבקיסטים. אחריות להכריע באמת, ומדינת ישראל נמצאת עכשיו בצומת הדרכים הקריטי הזה בעזה: האם אנחנו הולכים על הכרעה צבאית – בידיעה שהיא עלולה לגבות חיי חטופים – או שאנחנו עוצרים, מקבלים הפסקת אש, ומשחררים מחבלים במחיר שיחזק את חמאס לעוד סבב עתידי, מסוכן יותר.
צה"ל, שמנהל קרב עיקש ומורכב בעזה, מוכן ללכת עד הסוף. אבל הוא לא מחליט את היעד. ההחלטה נמצאת בידי הדרג המדיני, שמתחמק ממנה כבר חודשים. מדליפים, מתקוטטים, מושכים זמן. במקום להנהיג – מנהלים משבר ציבורי.
