עשרים שנה אחרי שפצע ההתנתקות נצרב בתודעה הישראלית, יהודה שלזינגר, מגיש תוכנית 'סטורי לילה', פותח לראשונה את הלב – ומספר כיצד שירת בדובר צה"ל בזמן הגירוש מגוש קטיף, סייע להסברה הרשמית, ושותק מול הכאב.
כעת, במונולוג אישי ומטלטל, הוא מבקש סליחה מהמגורשים – וחושף כיצד נסחף בעצמו אחרי דף המסרים של אותם ימים: "הייתי שטוף מוח והמהונדס תודעה. עשרים שנה אני שובר את הראש – איך לא ראיתי את האור?"
המונולוג המלא:
עשרים שנה עברו והגיע הזמן לפתוח את הפצע הזה. אני דיבררתי את ההתנתקות. שירתתי בדובר צה"ל, ראש דסק תקשורת דתית, בורג במכונה שדיבררה והכשירה את הפשע הזה.
הייתי שם כשנחיל מאיים של לובשי שחורים נכנסו בשני טורים מבעד לשערי היישובים,
הייתי שם כשהורים לתינוקות נסחבו כמו שקי תפוח אדמה מחוץ לבתיהם.
הייתי שם כשהטובים שבטובים יושבים על רצפת בית הכנסת מתחננים למנוע אסון ואף אחד לא הקשיב.
2+כבר עשרים שנה שאני שובר את הראש ומנסה להבין איך זה קרה? איך מי שהזהיר הושתק, איך מי שחזה את מה שיתרחש סומן כהזוי, איך היה כל כך קל לראות את האור ורבים כל כך היו בחושך נוראי.
היום כשאני עוסק בתקשורת אני מבין היטב – הייתי שטוף מח ומהונדס תודעה.
הייתי מוצף בכותרות עיתונים, דיווחים במהדורות ותקשורת ששידרה רק נרטיב אחד- המתנחלים אלימים.
2+היו שם כותרות כמו 'חשש מנשק חם', 'מתנחלים אוגרים נשק' וכל מיני "הערכות ואזהרות בצה"ל מפיגועים של מתנחלים" אשכרה קמפיין השחרה רע, מופרע, חסר מעצורים ובעיקר מזויף, פייק מתחילתו ועד סופו נגד האנשים הכי טובים בעולם.
הייתי שטוף מח מדף מסרים שכלל קלישאות נבובות כמו "בנחישות ורגישות", שמירה על ממלכתיות ואוי ואבוי אם הצבא לא יצליח לבצע משימה.
עשרים שנה אחרי יש מוסר השכל, מה קורה למדינה שנכנעת ובורחת מטרור כולם כבר למדו אחרי השבעה באוקטובר. מה שאני למדתי זה שאסור יותר שצד אחד ישלוט בתקשורת.
עשרים שנה אחרי אני אומר את דעותיי בלי להתבייש ובלי למצמץ. אין ואסור שיהיה צד אחד שאחראי על התודעה, אין יותר אתרוגים ששומרים על אג'נדות שמאל מסוכנות, אין פוליטיקאים שיושבים באולפנים במסווה של פרשנים בלי שייחשפו.
היום נשאר לי רק דבר אחד – לבקש סליחה ומחילה מהמגורשים ולדאוג שלעולם לא עוד ושהיה לא תהיה.
הדברים נלקחו מתוך מונולוג הפתיחה של יהודה שלזינגר ב-'סטורי לילה'
2+