הקריאה של מנחם קלמנזון הגיבור, האח השכול, זועקת עד לב השמים, ומתחברת לתחושה ציבורית החוצה מגזרים ומחנות. אבל זה לא רק אינטואיציה ציבורית, זו המציאות בשטח. המלחמה בעזה לא מנוהלת נכון.
ביד אחת חיילינו מחרפים את נפשם, בעוז ובגבורה מסתערים, אבל היד השנייה נכנעת ללחצים ומאכילה ומנשימה את החמאס. כל חייל צה״ל שתפגשו יספר לכם על המוכנות הגדולה בקרב שורות הלוחמים, על העוז, הכוח והגבורה, אבל בפועל צה״ל עומד במקום וחותר למטרה אחת – להוביל את חמאס לעסקה.
1+לחתור לעסקה בכל מחיר – זו לא מטרת מלחמה. מטרת המלחמה צריכה להיות ניצחון, הכרעה, כיבוש ושיטוח. הדרג המדיני מספר סיפורים לציבור ואומר פעם אחר פעם שנכריע את החמאס – אך בפועל ההוראה הזאת לא יורדת לשטח.
למה זה לא קורה? ישנן שתי אפשרויות, ושתיהן לא טובות בכלל. אפשרות אחת היא שההנחיה להכריע לא באמת ניתנה על ידי הדרג המדיני. במסיבות עיתונאים זה נשמע לוחמני, אך בחדרים הסגורים ההכרעה ממש לא על השולחן.
1+האפשרות השנייה חמורה אף יותר, והיא שההנחיה ניתנה, צה"ל קיבל את ההוראה לנצח להביס ולהשמיד את החמאס – אבל ההנחיה הזו ממוסמסת על ידי שלטון הדיפ-סטייט בדמות הרמטכ"ל והדרג הצבאי שמנהלים מדיניות משלהם, והדרג המדיני באובדן עצות, ללא יכולת משילות.
תשפטו אתם מה האמת, ואולי כל האפשרויות נכונות. אבל מה שבטוח: 'ממשלת הימין' חייבת לחשב מסלול מחדש בכל הקשור למלחמה בעזה, ואולי גם לחשב מסלול מחדש בכל מה שקשור ליכולת המשילות שלה.
