הוא הפך לסמל העוצמתי ביותר של מחאה אזרחית בישראל, צבע שעד היום מעורר זיכרון לגוש קטיף. רבים סבורים שהבחירה בצבע הכתום כסמל המאבק בגירוש הייתה מהלך מבריק של משרד פרסום מנוסה. האמת פשוטה, אנושית ומקרית הרבה יותר משחשבתם. זהו סיפור על איך מבט אחד מבעד לחלון שינה את פני המאבק והפך צבע פשוט לסמל היסטורי.
איך הכל התחיל?
השנה היא 2004. מסדרונות מטה המאבק נגד תוכנית ההתנתקות רוחשים פעילות. לקראת צעדת מחאה גדולה המתוכננת לירושלים, מתעורר צורך דחוף בסמל ויזואלי פשוט, כזה שכל תומך יוכל לאמץ בקלות. בחדר ישיבות מאולתר מתכנסים כמה מהפעילים המרכזיים של גוש קטיף. על השולחן עומדת שאלה אחת: באיזה צבע נצבע את המאבק?
5+הרב קובי בורנשטיין, שהיה חלק ממטה המאבק בגוש קטיף וגורש מביתו בנווה דקלים, סיפר בשיחה עם מערכת C14 על הרגעים בו נפלה ההחלטה על הדגל המדובר שעדיין מסמל את הגירוש.
הרגעים בהם נפלה ההחלטה ההיסטורית
הדיון לא נסוב סביב אסטרטגיות מיתוג מורכבות. איש מהנוכחים לא היה איש פרסום או קמפיינר מקצועי. השיקולים היו פרקטיים לחלוטין. צבע לבן נשלל מיד כי אינו בולט מספיק. צבע צהוב כבר "נתפס" על ידי מאבק ציבורי קודם, והיה צורך בבידול. ההתלבטות הייתה קצרה.
5+ברגע אחד של שקט, אחת הפעילות נשאה את עיניה אל מחוץ לחלון, מספר בורנשטיין. שם, התנוסס דגלה הרשמי של המועצה האזורית חוף עזה – דגל בצבע כתום. הרעיון הונח על השולחן בפשטות: "בואו נלך על הכתום. זה הצבע של הדגל של המועצה". ההצעה התקבלה מיד, כמעט ללא דיון. הבחירה, שנולדה במקרה, התבררה כהחלטה גאונית.
ההחלטה, שהתקבלה ברגע, נשאה בחובה הומור פנימי ויתרון כלכלי מפתיע. "הקוריוז מספר שהגזבר שלנו היה מבסוט", צוחק הרב בורנשטיין. "זה חסך לו את האפודים של הסדרנים, כי אם הם הלכו עם חולצות כתומות, הם יכלו להיות גם סדרנים".
5+"מוסיפים כתום לכחול לבן"
ההטמעה של הצבע הייתה מתוחכמת ורגישה. במטה המאבק לא רצו ליצור אנטגוניזם או להיתפס כמי שמתנגדים לסמלי המדינה. לכן, לקראת יום העצמאות, נולדה הסיסמה: "מוסיפים כתום לכחול לבן". לקח לצבע הכתום שנה שלמה מהתחלת המאבק עד שאפשר היה רק להשתמש בסרט כתום כמותג. הציבור הרחב התבקש לקשור סרט כתום קטן לדגל ישראל שהתנוסס על רכבו או מרפסת ביתו. המסר היה של תוספת, של חיבור, ולא של החלפה.
המהלך היה הצלחה מסחררת. הסרט הכתום הקטן הפך בן לילה לסמל המזוהה ביותר עם ההתנגדות להתנתקות. הוא היה נגיש, זול להפצה, ואיפשר לכל אדם להביע את עמדתו באופן שקט אך ברור. עד מהרה, לא היה צורך עוד בסיסמאות או בהסברים. נוכחותו של צבע כתום במרחב הציבורי – על אנטנה של רכב, קשור לתיק גב או על חולצה – אמרה הכל.
5+ההצלחה הייתה כה גדולה, עד שזיכתה את קמפיין הסרט הכתום בפרס הראשון למיתוג בישראל באותה שנה. אנשי המאבק, שהתחילו את הדרך ללא כל ידע מקצועי, גילו בדיעבד ממומחי פרסום שהם ביצעו את אחד המהלכים המיתוגיים החזקים ביותר שידעה המדינה: הם הצליחו לקבע בזיכרון הלאומי חיבור מוחלט בין צבע לאירוע היסטורי.
20 שנה אחרי הגירוש מגוש קטיף – סגירת המעגל בעזה
5+כעת, שני עשורים אחרי, אותו צבע כתום שב ומופיע במחוזות הילדות של המפונים. הוא נישא על ידי חיילים, חלקם בניהם של אותם תושבים, החוזרים למקומות שבהם גדלו. הבחירה הספונטנית, שנולדה ממבט אחד לעבר דגל המועצה, הפכה לסמל חוצה דורות של געגוע, זיכרון ומאבק על הבית.
כך, צבע שנבחר כמעט במקרה, הפך לסמל חוצה דורות של געגוע, זיכרון ומאבק על הבית.
