"פשוט הרגשנו בגידה. באנו בתור שליחים, ופתאום הרגשנו נבגדים על ידי המדינה עצמה", מספרת רינה ירד בריאיון ל-C14. הזיכרון לא דהה, והפצע, לדבריה, עדיין פתוח – גם 20 שנה אחרי שגורשה מביתה בשא-נור שבצפון השומרון. בריאיון מיוחד היא חוזרת לרגעים הכואבים של העקירה, מתארת את החלום שנגדע ומספרת על התקווה הגדולה לחזור ולבנות מחדש.
התמונה הכואבת ביותר חקוקה בזיכרונה של ירד כאילו התרחשה אתמול. היא, אז אישה צעירה בת 26 ואם לשני ילדים קטנים, עומדת חסרת אונים מול הכוחות. בנה הבכור, אלישע, שהיה אז רק בן ארבע, נגרר על ידי שוטרים. "באו ארבעה שוטרים, הרימו אותו יד-יד, רגל-רגל, והוא צרח. ואני צרחתי עליהם, 'תורידו אותו מיד!'. הוא זוכר את זה עד היום. זו חוויה שאי אפשר למחוק".
4+הטראומה לא הסתיימה עם היציאה מהבית. תחושת ההפקרה והניתוק המשיכה גם בדרך אל הלא נודע. "העלו אותנו על אוטובוסים ופשוט הר נסעו צפונה", היא מספרת.
"באיזשהו שלב, בצומת באיזור חדרה פשוט אמרו לנו, 'זהו, אתם יכולים לרדת'. באמצע שום מקום. לאן נלך? מה נעשה? זה היה רעיון הזוי, תחושה שאתה לא רק מגורש, אלא גם נזרק בצד הדרך. בסוף תושבי כפר הרא"ה קיבלו אותנו בחיבוק גדול שחימם את הלב וחבש קצת את הפצע המדמם". היא מוסיפה: "אני גם מרגישה חלק מעם שביצע פשע וצריך לחזור ולתקן אותו". התחושה הזאת מלווה אותה עד היום "יש בזה כאב עמוק, לא רק אישי, אלא לאומי".
4+שא-נור "תחושה של שליחות"
לפני שהפך לפצע פתוח, שא-נור היה חלום. "זה מקום מהמם, הנוף שם כמו בעמק יזרעאל," מתארת ירד. "יש שם את 'מרג' שא-נור', אגם ניקוז טבעי שהופך בחורף לבריכה טבעית ענקית ומהממת".
המקום ידע גלגולים רבים: הוא החל כהתיישבות חילונית, לאחר מכן הפך לכפר אומנים שוקק חיים עם עולים ממוסקבה, אך ננטש במהלך האינתיפאדה השנייה עקב הטרור. לאחר מכן הגיעה קבוצת חב"ד, ולבסוף גרעין המשפחות של רינה, שהגיעו מתוך תחושת שליחות ליישב את המקום מחדש. "היינו מאוד ב"אורות" על המקום, על השליחות. לא גרנו בתנאי גן עדן, היינו בלי מכולת ובלי שירותים בסיסיים, אבל הייתה תחושה של שליחות".
ההיסטוריה של המקום, לדבריה, שזורה בסיפורה של ארץ ישראל. ירד מספרת על ברוך מזרחי, גר צדק מצפת ולוחם אצ"ל, שנרצח באזור ונקבר במערה סמוכה. "תושבי שא-נור אימצו אותו, וכל שנה יוסי דגן מארגן לו אזכרה. אמרנו שנקים על שמו בית ספר שדה כשנחזור". גם בית הכנסת של היישוב, שנבנה על ידי לוחם יחידת 101 שאול חלפון ז"ל ניצל מההרס. "לפני הגירוש הוא הוריד את הגג ומילא את המבנה כולו בעפר כדי לשמור עליו. הוא מחכה לנו שם, שנגיע ונחשוף אותו מחדש".
4+לאחר הגירוש, המקום הפך לסמל של חורבן. "הערבים הפכו את שא-נור למזבלה", היא אומרת בכאב. "ממש פרויקט של הרס. הביאו נבלות, פסולת. זה כואב לראות איך מקום שהיה פורח הפך לשממה. זריעת ההרס המכוונת, רק מוכיחה כמה הנקודה הזו חזקה וחשובה".
למרות הכול, התקווה לא כבתה. להפך, היא רק התעצמה. "אנחנו ממש מחכים לחזור", היא מצהירה בנחרצות. ההחלטה האחרונה של הממשלה לאשר את חידוש ההתיישבות בשא-נור, הציתה מחדש את האש וגרעין החל מתגבש. "הצבא כבר עושה עכשיו עבודה ביטחונית כהכנה לחידוש ההתיישבות בשטח שהצמיח קיני טרור 20 שנה. המח"ט שהיה כאן בזמנו אמר לנו, 'בזכותכם אני יכול לנקות פה את הטרור'. הנוכחות שלנו נותנת להם את הלגיטימציה לפעול".
4+התיקון: לחזור הביתה
עבור רינה ומשפחתה, החזרה לשא-נור היא לא רק סגירת מעגל אישית, אלא תיקון לאומי. "כל הכאב הזה, אנחנו מתעלים אותו לאיך אנחנו מתקדמים. הגירוש, שתחילה חולל שבר גדול, הביא בסופו של דבר לצמיחה. פתאום קלטנו שאנחנו צריכים לעבוד יותר קשה, לברר יותר טוב מה הייעוד שלנו כעם. אנחנו רוצים לחזור, להפריח את המרחבים המהממים והריקים האלה. ארץ ישראל ממש מחכה לנו".
לקריאת כתבות נוספות על 20 שנה לגירוש מתוך הפרויקט "חוזרים הביתה" ב-C14
