צריך לחזור על המשפט הזה כדי לנסות להפנים ולהבין אותו: היום בבוקר, בית המשפט הגבוה לצדק בישראל דן בתנאי כליאתם של מחבלי הנוח'בה.
כן, אותם מחבלים שהרגו וטבחו באנשינו. אותם אלו שאנסו את נשותינו ביום הקשה של השבעה באוקטובר. ובזמן שהחטופים שלנו עדיין בשבי, בית המשפט העליון שלנו מוצא זמן לדון בתנאיהם של הרוצחים.
1+תגידו, מה קרה לנו? איך יכול להיות שהמוסר הישראלי והיהודי מאפשר את החרפה הזאת? איך אנחנו לא משקיעים את מירב המאמצים בדאגה לחטופינו, בדאגה לאנשינו? איך קורה שאנו מאפשרים תנאי כליאה נוחים יותר לאלה שטבחו בנו, במקום לדאוג לאנשים שלנו שנמצאים כל כך הרבה זמן בשבי האויב?
האבסורד זועק לשמיים. אנחנו מאפשרים מרחב מחיה הומניטרי לאנשי עזה. אנחנו מספקים את מזונם, את החשמל, את המים ואת הדלק שנותנים להם חיים – בזמן שהחיים של חמישים חטופינו הולכים ואוזלים. איזו מדינה תוכל לחיות עם האבסורד הזה?
1+איפה המוסר האמיתי? איפה המוסר האנושי? ואיפה אומות העולם הצבועות, שיודעות לדאוג לתושבי עזה השכם והערב, אך שוכחות את החטופים הישראלים? איפה הצדק והמוסר בעולם המעוות שבו אנחנו חיים?
בעולם מתוקן ונכון, מערכת המשפט הישראלית הייתה צריכה להתגייס יחד עם כל המערכות להכנעת חמאס באופן מלא. לאפשר מצור על עזה שיכניע את המחבלים הצוררים. לאפשר את הפסקת האספקה של חשמל, מים ודלק לאזורים נרחבים ברצועה כדי לבודד את מחבלי החמאס מאזרחי עזה, ובכך לגרום למיטוט חמאס ולהשבת חטופינו.
כך פועלת מדינה מתוקנת. כך היה צריך לקרות, כך צריך לקרות – ואנחנו עדיין מחכים.
