בשעות היום יגאל דילמוני, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, מנהל את ארגון "ידידי יהודה ושומרון בארה"ב (AFJS), אשר עוסק בהסברה מגייס כספים ודעת קהל ברחבי ארה"ב ומסדרונות וושינגטון. בלילות המילואים, הוא מ"פ יגאל דילמוני, קצין קרבי שמוביל את פלוגתו בסמטאות עזה וחאן יונס. עבורו, שני התפקידים הללו אינם נפרדים. הם שני צדדים של אותו מטבע, שתי חזיתות באותה מלחמה ארוכה שהתלקחה מחדש ב-7 באוקטובר, אך שורשיה, מבחינתו, נעוצים עמוק בהחלטה אחת לפני 20 שנה.
כשהוא מנווט את חייליו בשטח, הוא לא זקוק למפה. הדרכים מוכרות לו עד כאב. אלו אותם הצירים שסייר בהם כאשר שימש אחד ממובילי מטה המאבק נגד ההתנתקות בעיקר בשומרון אך גם בגוש. בראיון מטלטל, הוא חוזר אל נקודת השבר, אל הדמעות שפרצו כששמע על פינוי הישיבה שלו, ומסביר מדוע אמירת "אמרנו לכם" כואבת היום יותר מתמיד.
9+כדי להבין את יגאל דילמוני של 2025, צריך לחזור אל גוש קטיף של אמצע שנות ה-90. אז, כשהיה תלמיד ישיבה צעיר, הנסיעה ללימודים הייתה סוריאליסטית במונחים של היום. "אחרי התיכון, הלכתי ללמוד בישיבת ימית בנווה דקלים", הוא משחזר, והנוסטלגיה ניכרת בקולו. "כדי להגיע לשם, היינו צריכים לחצות עם הרכב את העיר עזה. נסענו בציר הראשי שלה, עמדנו לעצור טרמפים בצומת נצרים, וחצינו את כל העיר כדי להגיע לגוש שהיה באזור חאן יונס. חוויתי את רצועת עזה כשהסתובבנו בה חופשי".
9+הקשר הזה לא היה חולף. הוא העמיק שורשים. אחרי שירותו הצבאי בצנחנים, הוא חזר לנווה דקלים, והפעם לא לבד. שם, בלב גוש קטיף, הוא בנה את ביתו הראשון. "התחתנתי וגרתי שם שנה עם אשתי בקרוואן סמוך לחאן יונס. יש לנו אהבה גדולה מאוד לגוש קטיף. זו הייתה השנה הראשונה של הנישואים, שנה מאוד מאוד משמעותית בחיים, ויש לנו חוויות מדהימות מהמקום".
9+האידיליה הזו נקטעה שוב ושוב בצלילי המציאות האלימה של האינתיפאדה. "באותה שנה היו הרבה פיגועים עם סכינים. למחרת שבע הברכות שלנו בנווה דקלים, נרצח הרב שמעון בירן ליד כפר דרום, ובתוך השבע ברכות שלנו יצאנו להפגנה על הכביש הראשי שמחבר בן עזה לחאן יונס". הקשר לגוש קטיף, הוא מסביר, הפך ל"קשר פנימי, עמוק עמוק בלב".
הרקע האישי הזה הוא שהפך אותו לאחד הלוחמים הנחושים ביותר נגד תוכנית ההתנתקות. כעוזרו של בנצי ליברמן, ראש המועצה האזורית שומרון שנבחר באותה עת ליו"ר מועצת יש"ע, דילמוני היה במוקד קבלת ההחלטות. הוא מדגיש נקודה שלעיתים נשכחת מהנרטיב הלאומי: "הרבה מדברים על גוש קטיף, אבל שוכחים שההתנתקות כללה ארבעה יישובים בצפון השומרון: גנים, כדים, חומש ושא-נור". המאבק בצפון היה מורכב פי כמה. בעוד בגוש קטיף כל המועצה התגייסה למאבק על חייה, בשומרון, לטענתו, היה צריך "לנהל קרב איתנים גדול נגד הגירוש, בזמן שרוב היישובים שלנו חיים חיים רגילים".
9+הוא הופקד, יחד עם שותפתו בתיה קורט על ניהול מטה המאבק של המועצה האזורית שומרון. המשימה הייתה ברורה: "למנוע את הגירוש ולשים גם את ארבעת היישובים האלה על מפת המאבק הארצית".
רגע לפני הפיצוץ: הדילמה שקרעה את המאבק
המאבק הגיע לשיאו באירוע שהפך לצלקת שלא הגלידה בליבה של הציונות הדתית: אירועי "כפר מימון". דילמוני מתאר אותו כ"קו פרשת מים בחיי ההתיישבות… קו שמגדיר מי אתה ואיפה אתה נמצא". מועצת יש"ע, שהובילה קו ממלכתי נוקשה של מאבק פוליטי ולא אלים, יזמה צעדת המונים לגוש קטיף. עשרות אלפים נענו לקריאה, אך מצאו את עצמם כלואים. כוחות צבא ומשטרה אדירים כיתרו אותם והטילו מצור על היישוב הקטן.
9+במשך שלושה ימים, כפר מימון הפך לסיר לחץ אנושי. "תחשבי רק על מים, ביוב, אשפה, אוכל", הוא אומר. בתוך המטה התנהל ויכוח קורע: האם לפרוץ את הגדרות ולהתעמת עם החיילים? "אם פורצים את הגדרות", מסביר דילמוני, "המשמעות היא אלימות ומכות ולא יודע לאן זה יידרדר עם חיילי צה"ל". הקו של מועצת יש"ע, הוא שב ומסביר, היה לעצור את הגירוש "בכנסת ובממשלה", לא במלחמת אחים. "הבנו שהיכולת שלנו לעצור את זה היא לא דרך שתשבור את העם או תחריב את המדינה. כי מה יצא לנו מזה אם נחריב את המדינה?".
9+הרגע הדרמטי הגיע ביום האחרון של המצור. "הייתה עצרת גדולה, ובסופה צעדנו, עשרות אלפי אנשים, לכיוון הגדרות. עמדנו מול הגדר ומהצד השני עמדו אלפי חיילים, שורות-שורות. זה היה כמו לשים חומר נפץ, ורק היה חסר ניצוץ אחד קטן כדי לגרום לפיצוץ גדול. מספיק שהיה איזה רב אחד, או מנהיג אחד, שהיה אומר 'תפרצו את הגדרות', והיה שם אירוע קשה מאוד".
הפיצוץ לא הגיע. ההנהגה, ודילמוני בתוכה, החליטה לעצור. "החלטנו שאנחנו לא נכנסים לקרב הזה". ההחלטה הזו יצרה "שבר גדול מאוד" בקרב פעילי המאבק ותחושת בגידה קשה. אך גם היום, ממרחק של 20 שנה, הוא משוכנע שזו הייתה הבחירה הנכונה היחידה. "היום כשרואים את מנהיגי השמאל מכרסמים באחדות ובבטחון מדינת ישראל זה הרבה יותר ברור. אני לא שם את עצמי מילימטר אחד עם אותם סרבנים ומחריבי מדינת ישראל שראינו בשנה האחרונה", הוא אומר. "הם פועלים מתוך תפיסה שאם לא עושים מה שהם אומרים, אז שהמדינה תתפוצץ. אנחנו פעלנו כדי להציל את מדינת ישראל, לא כדי לפרק אותה מבפנים. בכאב גדול אני יכול להגיד נכשלנו, וצדקנו".
9+אך גם החוסן של "איש האקשן" כפי שהוא מגדיר את עצמו, נסדק. הוא זוכר רגע אחד, שקט ואישי, שבו הכל קרס. "אני אדם שלא נלחץ, לא נכנס לסטרס. כשקורה משהו, המוח שלי עובר למוד 'מה צריך לעשות עכשיו'. אבל היה רגע אחד – ישבתי במשרד בשומרון, והאזנו במכשירי הקשר לפינוי של הישיבה שלי בנווה דקלים. שמעתי את השירה של התלמידים, ואז הדיווח שהכוחות נכנסים לגרש אותם. אפילו עכשיו שאני מספר לך את זה", הוא עוצר לרגע, "הדמעות חונקות לי את הגרון. פשוט הורדתי את הראש על השולחן ופרצתי בבכי. אחרי חודשים של עבודה מאומצת, זה היה הרגע ששבר אותי".
"ידענו שהם ישלמו את המחיר, וזה כואב הלב"
כשהוא פועל היום כמ"פ בעזה, ההיסטוריה מכה בו בכל פינה. הוא רואה את תוצאות הגירוש לא כפרשנות, אלא כעובדה צבאית וביטחונית. "הגירוש הביא תוך שנה לעליית החמאס, שהבין שהיהודים מבינים רק כוח. הם השתלטו על עזה ובנו במשך עשרים שנה מדינת טרור מתחת לאף שלנו".
9+הוא מצביע על ההבדל בין עזה ליהודה ושומרון כהוכחה ניצחת. "במשולש של אזור ג'נין טול כרם ושכם, שם פונו ארבעת היישובים, צמחה חממת טרור. באזור חברון וגוש עציון, איפה שיש התיישבות יהודית מסיבית, הטרור לא מצליח להרים ראש באותה מידה. רק עיוור לא יראה את זה. אין ביטחון בלי התיישבות".
לדבריו, הכאב הגדול ביותר הוא המודעות המוקדמת. "אנחנו מסכנים את החיים שלנו בגלל טעויות שעשו אחרים, כשאנחנו התרענו שזאת תהיה התוצאה. זה כואב מאוד מאוד להגיד 'אמרנו לכם'". הוא זוכר היטב את השלטים שתלו חלק מקיבוצי העוטף בזמן ההתנתקות, שלטים שתמכו בגירוש. "כל תושב גוש קטיף שעבר ליד אותם קיבוצים שהותקפו בשמחת תורה, ראה את השלטים האלה. ידענו שהם ישלמו את המחיר, וזה כואב הלב להגיד את זה. היו אנשי ביטחון שאמרו שההתנתקות טובה לביטחון ישראל אבל אנחנו ידענו שזה בדיוק ההיפך. לצערי הרב צדקנו".
9+לכן, כשהוא נשאל על היום שאחרי, המסר שלו חד וברור, נטוע עמוק בלקחי העבר. הוא לא מדבר בסיסמאות, אלא בתוכנית פעולה קונקרטית. "אני באמת חושב שזה דבר נכון יהיה לעשות אחרי השמדת החמאס. כל השטחים הפתוחים והחקלאיים שצמודים לגדר מהצד של רצועת עזה, כולם צריכים להפוך לשטחים חקלאיים של הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה. אנחנו צריכים לקחת את האדמה שלהם ולהפוך אותה לחקלאות שלנו".
ההיגיון, הוא מסביר, הוא גם ביטחוני וגם תודעתי. "איפה שתעבור המחרשה, שם יעבור הגבול. הדבר הזה יראה לכל אויבינו מסביב: מי שמנסה להילחם בנו ולהשמיד אותנו, לא רק שאנחנו נשמיד אותו בחזרה – אנחנו גם ניקח לו את הדבר שאולי הכי חשוב לו בחיים, וזו האדמה שלו". עשרים שנה אחרי שהמאבק הפוליטי נכשל, יגאל דילמוני, עכשיו על מדים, מאמין שהתשובה נמצאת באדמה. אותה אדמה שעליה חלם, שעליה נלחם, ושעליה הוא נלחם כעת שוב.
