כשנטלי בן לולו קיבלה את הפקודה להשתתף בפינוי גוש קטיף, היא הייתה שוטרת צעירה, חדורת תחושת שליחות וציות. היא לא תיארה לעצמה את גודל השבר שתחווה ותהיה שותפה לו. "הייתי ילדה בזמנו, זה גם לפני החזרה בתשובה", היא משחזרת בריאיון ל-C14. "את ההלם קיבלתי בפינוי עצמו כשראיתי את הכאב של המגורשים. לפני כן באימונים הייתי על אוטומט ולא חשבתי יותר מדי".
הדיסוננס בין מילוי הפקודה לבין המראה קורע הלב של פינוי יהודים מביתם, יצר קונפליקט פנימי עמוק. למרות הכאב שחשה כלפי המשפחות, ערך אחד גבר על הכל באותם ימים: "באתי בגישה של ביצוע פקודה", היא מסבירה. "לא ממש הבנתי את המשמעות של הדבר שאנחנו עושים לטווח הארוך, למדינת ישראל ולעם ישראל. כשהגעתי לפינוי לא רציתי לפנות בתוך הלב, ממש כאב לי עליהם אבל הצבתי לעצמי מטרה לא לסרב פקודה כי זה היה אז ערך עליון בשבילי".
3+היום, כמעט שני עשורים אחרי, ייסורי המצפון אינם מרפים. הזיכרון הכואב ביותר עבורה הוא פינוי היישוב שירת הים, פנינה של התיישבות שנגדעה באחת. "מאוד", היא מודה כשהיא נשאלת על החרטה. "אני פיניתי ישוב ייחודי מאוד. כל הגירוש הזה היה טראומטי אבל לפנות יהודים תמימים וטובים מיישוב כל כך יפה, פשוט ונעים זו חוויה קשה. זו מכה קשה לאגו, להבין שאת עזרת להרוס חתיכת אדמה מיוחדת שכולה אהבה טהורה לארץ הקודש. הסתובבתי הרבה בגוש ואין עוד יישוב כזה".
המחשבות על אותה משפחה שאת ביתה נאלצה לפנות לא עוזבות אותה, אך היא מעולם לא הצליחה לאתר אותה. "מידי פעם אני חושבת על המגורשים אבל מעולם לא הצלחתי למצוא את המשפחה הספציפית שפיניתי. אולי לא התאמצתי מספיק".
3+התיקון וסגירת המעגל
את התיקון והנחמה היא מוצאת בדרכים אחרות: "הקדוש ברוך הוא זימן לי ללמוד אצל הרב נועם שפירא במכללת תורת הנפש, שפונה גם הוא משירת הים. גם אם לעולם לא אמצא את המשפחה שפיניתי אני מרגישה שזה סוג של סגירת מעגל. אני מבקשת מהקדוש ברוך הוא סליחה על המעשה הזה כמה פעמים בשנה ואני מאמינה שהוא סלח לי ועשה עם המפונים רק טוב".
הטראומה האישית של בן לולו מהדהדת גם את הרגעים הקשים של הפינוי עצמו, רגעים בהם התקשתה להתמודד עם המצב. כשנשאלה בריאיון ל-C14 איך הסתכלה בעיניים של האנשים שפינתה, תשובתה חשפה את עומק השבר: "האמת שהקפדתי לא להביט להם בעיניים. הן בטח היו יפות וכאובות".
3+עבור בן לולו, כמו עבור רבים אחרים, אירועי ה-7 באוקטובר האירו את הגירוש באור טרגי ומצמרר, והפכו את הפצע הלאומי הפרטי שלה לפצע מדמם של אומה שלמה. היא רואה קשר ישיר בין העקירה לבין הטבח. "וודאי, אני בהחלט מאמינה שה-07.10 לא היה קורה, לפחות לא בסדר גודל הזה, אילו הגוש היה עדין עומד".
עם זאת, היא מוצאת נחמה באמונה. "למרות הכל עם כל זה אני יודעת ששום דבר לא היה קורה ללא רצון ה' יתברך. לא הגירוש ולא המלחמה. נותר לי רק לבקש משיח עכשיו בארצנו השלמה עבור המגורשים שעשינו איתם עוול ועבור כל עם ישראל".
