"הֶן עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה". פסוק מופלא זה מפרשת השבוע שלנו, בלק, קיבל בחסדי ה' ובתושיית גיבורי ישראל וההנהגה המדינית שלנו משמעות עצומה לדורות קדימה, בזכות המלחמה הניסית והמופלאה נגד ממלכת הרשע איראן, אותה היכה עם ישראל שוק על ירך. ליתר דיוק, תחילת הפסוק צוטט על ידי ראש הממשלה פעמים רבות, לצד ההכרזה האדירה כי הכל היה בסיעתא דשמיא – קידוש שם שמים של ממש.
אלא שיש גם את החלק השני, הסיפא של הפסוק. הארי לא שוכב ולא הולך לישון עד הניצחון המוחלט, ועד שהוא אוכל את טרפו. התכונה של עם ישראל היא להתעורר, גם אם מאוחר מדי, ולהתגבר כארי בכוחות מופלאים, כוחות אלוקיים ממש המהדהדים מקצה העולם ועד סופו, ממזרח וממערב. אך כיצד התעוררות זו, תהיה מלאה ושלימה? ומה כל כך רע בלחזור לישון?
2+רש"י מפרש את הפסוק כך: "הן עם כלביא יקום וגו' – כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין." כלומר, לפני הנמשל הצבאי או הלאומי, צריך לזכור שהכוח היסודי של עם ישראל הוא התורה והמצוות, זה הגרעין המניע את הכל, כפי שאנו רואים בחוש התעוררות עצומה במלחמה הנוכחית של התחזקות בשמירת מצוות והתקרבות למסורת, בתפילין וציצית, בהפרשת חלה והדלקת נרות, בהתחזקות בטהרת המשפחה ומחויבות לתורה. עם ישראל מרגיש ויודע שזהו סוד כוחו, וזה המחולל של הרוח היהודית ושל גבורת ישראל.
ממשיך רש"י ומפרש: "לא ישכב – בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד? קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם – הקדוש ברוך הוא שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים". כלומר, לתורה, למצוות ולתפילה שמתקיימים על ידי כלל ישראל, יש כוח ממשי של שמירה והגנה, מעבר לחובה הפשוטה לקיימם, עד כדי יכולת לעורר לסיעתא דשמיא ולבטל מתקפה צבאית מתוכננת נגד עם ישראל.
2+השבוע שמעתי על קצינים בחיל האוויר שמודים בניסים אדירים ובלתי מוסברים בהתקפת ישראל נגד איראן, הרבה מעבר לתכנון. סיעתא דשמיא אדירה. כמובן שהדבר לא פוטר אותנו מהשתדלות צבאית וממצוות עזרת ישראל מיד צר, ולכן מוסיף רש"י: "דבר אחר – הן עם כלביא יקום וגו'. כתרגומו." ובאמת תרגום אונקלוס מפרש "לא ישרי בארעיה עד דיקטול קטול ונכסי עממיא יירת". כלומר, אין מנוחה לעם ישראל עד חיסול כלל אויביו וירושתם.
ומסיים רש"י את פירוש הפסוק כך: "ודם חללים ישתה – נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים ויהרג הוא עמהם, שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם (יהושע יג כב)". כלומר, הפסוק המופלא הזה נאמר על ידי שונא ישראל גמור, על ידי בלעם הרשע, שבא לקלל אותנו ומצא עצמו מברך ומתנבא על חיסולו שלו יחד עם כל ראשי שלטון מדיין.
כיום, אנו מרגישים חזק את הפער בין הגובה האדיר של ההצלחה באיראן, לבין הדשדוש בעזה. מי שמסתכל רק בעיניים צבאיות, תמה ולא מבין כיצד מלחמה מול מדינה ענקית מסתיימת בהצלחה כבירה תוך 12 יום, ומלחמה נגד צבא טרור ברצועת חוף צרה, לא מוכרעת גם אחרי שנה ו-8 חודשים?
2+אך מי שמבין שניהול מלחמה הוא תוצאה של תודעה וזהות לאומית, יודע שכדי להכריע בעזה, נדרש לא רק להבין שיש כאן טובים ורעים (מה שלא הובן ערב הטבח), אלא שיש כאן מלחמה קולקטיבית. שאי אפשר רק לרדוף אחרי מחבל זה או מפקד אחר, שמצור ורעב לאויב זה הדבר המוסרי יותר מכל, ושהצלת חטופים כרוכה עם הצלת כלל ישראל, הפרט למען הכלל והכלל למען הפרט. שעזה היא ארצנו ואדמתנו ואת האויב כולו יש לגרש הרחק מכאן. אלו סוגיות מוסריות מובהקות ותחומי זהות אותם יש לנצח הרבה לפני שמסתערים עם טנקים, חי"ר או כלי טיס. לכן הרמטכ"ל זמיר שהצליח באיראן, מתעמת כעת עם הממשלה נגד רצונם לנצח.
אך אסור "ללכת לישון" עד "יאכל טרף", עד ההכרעה. כדי לעבור את כל המשוכות המורכבות האלה בהצלחה, אנו צריכים להיות יהודיים אמיתיים, לקיים מדינה יהודית אמיתית, צבא יהודי אמיתי, במציאות ברורה של תורה, מצוות, תפילה, קדושה, מוסר יהודי, תודעה וזהות איתנים, רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם. אין קיצורי דרך. ולראיה: כל אלה שמבקשים לכל אורך המלחמה עסקה שתשאיר את חמאס, שדורשים שוב כמו לפני הטבח "שקט" ו"להפסיק את המלחמה" – הם אלו שמנותקים מזהותם היהודית (את שאיפתם לניצחון הם שומרים לניצחון רעיון מדינת כל אזרחיה על רעיון המדינה היהודית).
בטבח שמחת תורה התעוררנו, התגברנו כארי. כעת נתגבר בעזרת ה' על הרצון החומרי "לחזור לישון" ולשכוח מי אנחנו. כעת נלך בעזרת ה' מחיל אל חיל, מקומת גאולה החומרית אל קומת הקודש, שתאפשר לנו הכרעה, בחירה בטוב, בחירה בתורה הגואלת. בחירה לזכות כהבטחת התורה הקדושה לניצחון על האויבים, למנוחה ונחלה, קדושה, משיח ובניין בית המקדש.
