בימים אלו התחושות מעורבות: מחד, עם ישראל זכה בניצחון אדיר על אויביו בזירות הגדולות; ומאידך, בזירת עזה הלחימה מדשדשת, חיילים נהרגים מידי שבוע, והסכם מעורפל הולך ומתרקם לו.
לאותם אלו שמאשימים שהמלחמה מדשדשת עקב רצונה של הממשלה להישאר בשלטון – אין מה להתייחס; הנחמה צריכה להישמע לאותם אלה שאי ההכרעה בעזה מרפה את ידיהם, או כפי שניסח לי זאת השבוע תלמיד במילואים: "אם בסופו של דבר לא נמחק לחלוטין את עזה וניישב את גוש קטיף – האם החיילים נפלו לשווא?"
התשובה נעוצה בהבנה מה זה עַם. בפרשת השבוע נקרא על בלעם, מכשף קדמוני שרצה לקלל את ישראל. "בלעם" – דורשים חכמים – הוא "בלי עַם"; מי שמנותק מההקשר הלאומי הוא "מקלל" – רואה את צדדי החיסרון כחזות הכל. על כורחו בלעם בא לקלל ויצא מברך, הוא לומד שלמרות שיש פרטים בעייתיים בעם ישראל, בסופו של דבר בהסתכלות רחבה – "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" – בעם הזה גנוזים כוחות שרק מחכים לצאת אל הפועל; והם אכן יצאו.
התשובה לכאב על כך שהמלחמה בעזה לא מנוהלת באופן יותר אגרסיבי היא – שיחד עם תפקידנו למחות ולזעוק על כך בכל תוקף – חלק ממציאות של עַם היא קבלת הפרט את חוקי הכלל. לאחר שהפרט עשה את מיטב יכולתו להשפיע על הרוב – הוא פועל בתוכו, על הטוב ועל הפחות טוב שקיים במדינה; אחרת זו אנרכיה.
כל ההיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל בנויה על מהלכים לא שלמים. אנו חיים כעת במדינת ישראל בזכות חיילים שנפלו גם במלחמות שנוהלו בידי אנשים לא מושלמים, וגם בזכות מלחמות שהיו הצלחות חלקיות. כל חייל וכל אדם שעשו את תפקידם באופן השלם ביותר – הקדוש ברוך הוא מצרף את הטיפה שלהם לים הגדול שהולך ומצטבר במהלך הדורות.
בשורה התחתונה מצבנו היום הוא לאין ערוך יותר טוב מימי עבר; וכבר כעת ניתן לזהות כיצד המלחמה הנוכחית – גם על צדדיה הבעייתיים – קידמה את עם ישראל בשנות אור מן המצב שהיינו בו לפניה. שום קורבן הוא לא לשווא. החיילים הקדושים שנפלו מקומם תחת כיסא הכבוד, ואנחנו קמנו ונתעודד.
שבת שלום
