"איוולת היא פעולה של מדינה, על ידי קבוצת שלטון, בניגוד לאינטרסים של עצמה – כאשר היה קיים מידע אחר, זמין ובר-השגה, והיו אנשים שהזהירו" (ברברה טוכמן).
בספרה 'מצעד האיוולת', בוחנת ההיסטוריונית והעיתונאית היהודייה – אמריקנית ברברה טוכמן, כיצד ממשלות לאורך ההיסטוריה נקטו במדיניות שברור היה מראש שתוביל לאסון – ובכל זאת המשיכו בה. היא מגדירה זאת כאיוולת: פעולה שנעשית בניגוד להיגיון, לעובדות זמינות ולהתנגדויות ברורות של אנשים מפוקחים שהתריאו בזמנם.
טוכמן בחנה בספרה ארבעה מקרי בוחן לאיוולת שלטוניות בתקופות היסטוריות שונות, הרחוקות זו מזו על ציר הזמן. המקרה הראשון, עמו פתחה את ספרה, עסק בסוס הטרויאני שהביא לחורבנה של טרויה על ידי היוונים.
2+טוכמן בחרה בסיפור מיתולוגי זה משום ששיקף מבנה אוניברסלי של כשל שיפוטי: קיימת חלופה ברת ביצוע לדרך שהציע או נקט בה השלטון; ישנם קולות של אנשים מפוקחים, מקצועיים ושפויים שמתנגדים לפתרון המוצע על ידי השלטון, ולמרות זאת- ההחלטות המתקבלות על ידי ההנהגה, הינן בניגוד גמור לדעות אותם האנשים והתוצאות ההרסניות אינן נמנעות, כך פעם אחר פעם לאורך ההיסטוריה האנושית.
טוכמן טוענת בהקשר זה שהאיוולת איננה שייכת רק להיסטוריה – היא חלק מהטבע האנושי. גם תרבויות מפוארות נופלות כשהן בוחרות בזחיחות, יהירות והתעלמות מהקולות שמזהירים.
המקרה האחרון, עמו חתמה טוכמן את ספרה, דן בההתבוססות האמריקנית בוויאטנאם. טוכמן סיכמה את המפלה האמריקנית בוויאטנאם במסר קצר וברור: "כאשר הייתה קיימת דרך חלופית, כאשר העובדות היו ברורות, כאשר היו מתנגדים בתוך הממשל – והנהגת המדינה בחרה בכל זאת בדרך ההרסנית – זו איוולת".
טוכמן נפטרה בארה"ב בפברואר 1989, אך לו הייתה בחיים, בוודאי הייתה כותבת את "מצעד האיוולת 2" – ספר עב כרס שהיה הופך, ללא ספק, לרב מכר המתעלה על קודמו. בספרה זה, לו היה נכתב, היה בוודאי מוקדש פרק למצעד האיוולת הישראלי.
מצעד האיוולת הישראלי
בין שלל האפשרויות שמדינת ישראל מציעה בתחום, יש להניח כי טוכמן הייתה בוחרת להקדיש פרק לאיוולת הסכמי אוסלו ותוצריהם. איוולת עליה נכתבו ספרים, מאמרים ומחקרים רבים, שהאחרונים בהם פורסמו במלאת 30 שנה לחתימת ההסכמים, כחודש לפני טבח שמחת תורה ופרוץ מלחמת "חרבות ברזל".
עיתוי שלכאורה בא להתריס על כך שישנם ספרים ומחקרים שרק מעטים קוראים, ועוד פחות מכך – מבינים ומפנימים, כפי שנוכחנו גם לאור האירועים לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. אסופת מחקרים, ספרים וסימפוזיונים שהוכיחו כי מדינת ישראל, צה"ל ואמ"ן כשלו והאפילו בכישלונם על כישלון אותה מלחמה שכביכול חקרו וציינו בהשקעה רבה, ביחסי ציבור ובתפאורה, יותר מאשר בלימוד, הטמעה והפנמה.
איוולת אוסלו, החלה עם ההחלטה לנהל משא ומתן עם ארגון טרור רצחני, שנחוש היה להשמיד את מדינת ישראל. זאת מבלי ששינה את אורחותיו או שינה את אמנתו וגישתו לישראל, ומבלי שמייצג הוא את מי שהתיימר הוא לייצג ברחבי שטחי ארץ ישראל.
איוולת זו המשיכה עם "סוס טרויאני" מודרני – הכנסתם מדעת ובהסכמה מלאה של מחבלי אש"ף למדינת ישראל. כשבראשם עומד רב המרצחים יאסר עראפת ימ"ש וחבר מחבליו, שגלו מלבנון לתוניס בכפיה וכמובסים, בסוף מלחמת לבנון הראשונה.
איוולת זו המשיכה עם ציודם, חימושם ואימונם של המחבלים כארגונים סמי צבאיים, ולא כמשמר אזרחי או משטרה לכל היותר. הכל בידיעה, בהסכמה ובעידוד ראשי המדינה היהודית, התמימה והרחמנית כלפי אויביה יותר מכפי שהייתה בעבור הנאמנים שאזרחיה.
ראוי להזכיר שכל האיוולת הזו התבצעה במקביל לקריאות הברורות בקרב הציבור השפוי במדינה, שנרתם תמיד לכל משימה ומשלם בדמיו על האיוולת המתמשכת, למרות חוסר ההקשבה ואי קבלת ההערכה הראויה:" אל תתנו להם רובים", "ערפאת – רוצח!", "לא לשחרור מחבלים" ועוד.
איוולת אוסלו, על תחנותיה ואזהרותיה שנכתבו בדם קדושים וטהורים, הייתה למרבה הצער אירוע משמעותי שעמד בראשית הצירים שהובילו לטבח שמחת תורה, בשבעה באוקטובר 2023.
2+ניתן לציין עתה את תתי הפרקים בספר "מצעד האיוולת 2" ובהם: הסכם "עזה ויריחו תחילה"; החרבת היישוב היהודי ברצועת עזה וגירוש היהודים מגוש קטיף על ידי בני עמם- דבר שכשלעצמו מהווה עוולה ואיוולת תקדימית, שנעשתה בהחלטה "דמו-דמוקרטית" לכאורה, כמוה לא נראתה בהיסטוריה של עם ישראל ואולי אף בקרב אומות העולם וההיסטוריה האנושית כולה.
המשך בתת פרק העוסק במדיניות ההכלה והספיגה נוכח הטרור הערבי המתמשך והמתגבר. זאת למרות ההבטחה של ראשי הממשלה להגיב בחומרה על כל הפרה וירי מהרצועה לעבר יישובי הנגב המערבי- דבר שהוביל לשחיקה ולאבדן האמון וההרתעה.
אליה נוסף אבדן רצועת האבטחה ("הפרימטר") עם מתן האפשרות למחבלים להתקרב בחסות האוכלוסייה ה"תמימה" עד הגדר, באיצטלות שונות. אלו שהביאו לירי מטווח אפס בלוחם הימ"ס בראל חדריה שמואלי הי"ד, שנסיבות מותו היו שקולות לאלף פעמוני אזהרה שאיש לא שמע, או לא רצה לשמוע, מבעד לגלימה השחורה, אי שם באיזו קומה גבוהה ומנותקת מהמציאות ומהקרקע.
אחד מתתי הפרקים האחרונים יעסוק במחוות ובהקלות לעזתים שאפשרו כניסת פועלים עזתים באלפיהם ליישובים ישראלים (סוס טרויאני נוסף), בהעברת סיוע שאפשר את ביסוס שלטון החמאס וביצור תשתיות הטרור מעל ומתחת לאדמת הרצועה. זאת ועוד מתוקף מחשבה הזויה שגדר מתכת ואמצעי איסוף טכנולוגיים, יתעלו על המודיעין הקרבי ואמצעי האיסוף המסורתיים והאמינים, שממפעליהם ומתפוקותיהם התעלמו רבים ממקבלי ההחלטות בצבא ובדרג המדיני כאחד, כך מסתבר.
לקראת סיום הספר יש להניח כי יעסוק הוא בחוסר ההבנה הבסיסית המאפיין את התפישה המערבית, עד לעצם היום הזה: אין לחתום על הסכם עם ערבים -מוסלמים, למעט קבלת כניעה ללא תנאי ובאופן מוחשי שייאכף בנוקשות ובקשיחות בלתי מתפשרת לאורך יובלות. במזרח התיכון, הסכם שכזה אינו מבוסס על ניירת חסרת משמעות המרוחה בדיו כזבים.
עם אויב הנחוש להשמידך ומונע בלהט דתי – אמוני ולא בהכרח לאומני, כפי שיש רבים מבולבלים שחושבים, ניירות לא עוזרים- רק הרתעה עם כוונה ויכולת להשתמש באפקטיביות בחרב, לצד נכונות לכבוש שטחים וליישבם במקום האוכלוסייה שהייתה שם ובחסותה פעל האויב, עד להשמדתו ולמנוסתם.
בדיוק כפי שקרה בתום מלחמת העצמאות ותום מלחמת ששת הימים בארץ ישראל, או אם תרצו בכל מקום אחר בעולם בו לחמו חברות ואומות זו בזו: גרמניה -צרפת, פולין -גרמניה, יפן- סין, טורקיה וקפריסין, מרוקו בסהרה המערבית, רוסיה – אוקראינה וחצי האי קרים, הקולוניות הבריטיות מאוסטרליה וניו-זילנד, דרום אפריקה ועד איי פוקלנד ועוד.
כפי הנראה פרקיו של ספר זה החלו להיכתב ולהיערם, אך רחוקים הם מלהסתיים. מדינת ישראל עדיין צועדת בנתיבי האיוולת. מאפשרת היא אספקת סיוע הומניטרי לעזתים בשיטה שכשלה שוב ושוב, וחמור מכך- שכישלונה היה ידוע מראש. זאת בעוד שהפתרון הובהר מעל לכל במה צבאית, פוליטית ותקשורתית על ידי מיטב המומחים, שבמקום להקשיב וליישם את דבריהם בחרו להרחיקם ממוקדי קבלת ההחלטות והעשייה המבצעית.
צה"ל פעל בשיטת לחימה שאינה תואמת את השטח, האויב או התו"ל, שיטה שכשלה שוב ושוב. זאת ביודעו כי בין תורת הלחימה לבין המעשה המבצעי ישנו פער ממנו מתעלמים ואדרבא – מתעקשים לדבוק בשיטת הפשיטות שאינה מוכיחה עצמה שוב ושוב, תוך התעלמות מהתוצאות. דבר עליו אמר אלברט איינשטיין בזמנו: "אי שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות".
הלקח שהיה צריך להילמד בסוף מלחמת יום הכיפורים, שנאמר על ידי האלוף ישראל טל (טליק) בפני ועדת אגרנט: "לא ביצענו את התורות של עצמנו", שריר וקיים גם עתה. את דבריו של טליק מחזקים דבריו של גורודיש, האלוף שמואל גונן, שאמר בזמנו בפני ועדת אגרנט: "כל תורת הלחימה שלנו לא כשלה. היא לא בוצעה…לא עשו את מה שנלמד".
בדברים אלו נמצא ההסבר הפשוט, הקצר והמדויק ביותר לסוגיות בהם מתחבטים מיטב המוחות הצה"ליים והמדיניים: כיצד מתמודדים עם מרחב לחימה כשהאוכלוסייה המקומית נוכחת בסביבה, מדוע נכנסים ויוצאים משטחים שכבר נכבשו ומאפשרים לאויב לשוב על עקבותיו, או למעשה עקבותינו, ועוד כהנה וכהנה שאלות מהותיות שבהעדר תשובות ראויות להן – נוספים עוד ימים, שבועות וחודשים ללחימה, שגובה קורבנות מקרב מיטב בנינו.
2+לסיכום – מדינת ישראל הוכיחה כי יודעת היא לפעול בעוצמה, בנחישות ובמהירות כדי להכריע אויב מר כחיזבאללה וכאיראן. כעת עליה להוכיח במהירה שתם עידן ההשתהות, שניצחון צבאי יושג באמצעות כיבוש כל שטח רצועת עזה. נדרש להרוס, להחריב ולגרוס לכדי חול, את השטחים הבנויים בהם מסתתרים המחבלים.
נדרש להניע את האוכלוסייה הערבית דרומה, לשטח סטרילי ככל הניתן, דרך מעברים נשלטים בהם עוברים רק מי שעברו בידוק קפדני. מי שלא יאות לקריאת הנדודים או יסרב לעבור בידוק קפדני במעברים- לא יהנה ממנעמי הסיוע ההומניטרי הבינלאומי (כולל פגי התוקף שמהם נפטרים התורמים "הצדיקים") ויתירה מכך, יבין במהירה שדמו בראשו.
משם נדרש להגביר את קצב ההגירה ליעדים "אקזוטיים" ברחבי המזרח התיכון, כאלו שתומכים בסיוע ל"פלסטינים" כמו קטאר, תימן, ירדן, סודן, עיראק, טורקיה, דרום אפריקה, אוסטרליה ואולי גם "אטלנטיס" ו"נרניה".
מי שלא יאות לצאת להפלגה, לטיסה או ל"מסע התענוגות" או "טיול השורשים", יוותר בדרום רצועת עזה לזקק חול, או ישמש מרצונו כאנדרטה חיה בעבור כל מי שיעז לפגוע באזרחי ישראל במשך הדורות הבאים.
