הדיווחים על משלחת קטארית שמיהרה להגיע לבית הלבן רגע לפני פגישת נתניהו-טראמפ, חושפים את התמונה האמיתית: ישנו לחץ אמריקאי עצום על הקטארים, והוא זה שמשנה את כללי המשחק. צריך לומר זאת בצורה הברורה ביותר: קטאר היא אויבת של מדינת ישראל.
במשך חודשים, היא זו שקירבה והרחיקה את עסקת החטופים כרצונה, וכעת, הלחץ הכבד שמפעיל הנשיא טראמפ הוא הגורם היחיד שמכריח אותה לפעול. לא אתפלא אם שליחים מהאמיר הקטארי אכן הגיעו לכאן כדי לנסות ולרצות את דונלד טראמפ, לאחר שאיבדו נקודות רבות בשבוע האחרון.
אך מעבר למשחק הציני של קטאר, מה שעומד במרכז ההתפתחויות הוא מערכת היחסים הייחודית בין הנשיא טראמפ לראש הממשלה נתניהו. זהו אינו מפגש פוליטי שגרתי; זהו חיבור שחרג מזמן מהפוליטיקה והאישי. כשמביטים בשפת הגוף שלהם, רואים שני בעלי ברית שחוו הכל, נושאים "צלקות מכל הצבעים" מקרבות פוליטיים, ומעריכים זה את אומץ ליבו וראייתו האסטרטגית של זה.
טראמפ מעריך את אומץ ליבו של נתניהו, ונתניהו מעריך את יכולותיו וראייתו של טראמפ. השניים מצאו זה את זה בנקודת זמן היסטורית, והחיבור ביניהם נובע ממקומות עמוקים הרבה יותר מפוליטיקה רגעית. מערכת יחסים כזו בין נשיא אמריקאי לראש ממשלה ישראלי היא נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה למדינת ישראל.
המהלך שבו הגיש נתניהו את מועמדותו של טראמפ לפרס נובל, מהלך שללא ספק לא התייעץ לגביו עם איש, הוא "נתניהו על מלא" – מהלך שממחיש את ההבנה העמוקה שלו בדינמיקה הזו.
אנחנו לא בפתחו של עוד צעד קטן. בצעדים ענקיים התחלנו מסע לעבר שלום במזרח התיכון – שלום גדול שיכלול סגירת חשבונות צבאיים באיראן ובסוריה, ובעזרת השם גם בעזה. אנו נמצאים בתוך גלגלי תנופה שעשויים להוביל, ללא קלישאות, למזרח תיכון חדש, ואולי אף לעולם חדש.
הטור נערך על סמך פרשנות של יעקב ברדוגו בשידור.
