הפסגה שהתקיימה הלילה (בין שני לשלישי) בוושינגטון בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא טראמפ הייתה הרבה יותר מפגישת נימוסין. ממה שהתרשמתי ועל פי התדרוכים שהתקבלו, מדובר היה בפגישה מדהימה, טובה ואף יותר מכך.
האווירה החמה והידידותית ניכרה לא רק במחוות, כמו דרישתו של טראמפ שהגברת נתניהו תצטרף לחלק מהדיונים, אלא גם בעומק התכנים. עצם העובדה שראש הממשלה התארח בבלייר האוס, בית ההארחה הרשמי של הבית הלבן, למשך כל ימי הביקור, דבר נדיר וחריג, מעידה על חשיבות השיחות ועל רמת התיאום הגבוהה בין המנהיגים.

עסקת החטופים: אופטימיות זהירה ו"היה אם לא"
בנוגע לעסקת החטופים, ישנה אופטימיות זהירה. הפערים הקיימים נתפסים כניתנים לגישור. חשוב לדייק: לא מדובר ב"להיטות" ישראלית שעלולה להתפרש כחולשה, אלא ב"רצון" עז וכנה של ראש הממשלה ושל מדינת ישראל להשיב את החטופים הביתה.
הסיפור המרכזי כאן הוא הלחץ האמריקאי על קטאר. בוושינגטון מבינים היטב מהי נקודת הלחץ על הקטרים, והם יודעים להפעיל אותה כדי להביא את חמאס לעמדה גמישה יותר. עם זאת, קיים גם תרחיש ברור של "והיה אם לא". אם חמאס, בחסות קטארית, יסרב לעסקה ויפוצץ את המגעים, ישראל לא תיוותר ללא מענה. במקרה כזה, תינתן לצה"ל האפשרות לייצר מציאות אחרת לחלוטין בעזה, כזו שלא הכרנו, פשוט כי לא תהיה ברירה אחרת.

היום שאחרי ותוכנית ההגירה
אך השיחות בוושינגטון עסקו בהרבה יותר מהעסקה הנקודתית. על השולחן עלתה באופן ברור הסוגיה המכונה "היום שאחרי", ובמרכזה תוכנית ההגירה מרצון של תושבי עזה. ראש הממשלה נתניהו דיבר בפני הנשיא טראמפ והצוות שלו על מגעים שהוא מנהל עם מספר מדינות שמוכנות כבר לקלוט מהגרים מהרצועה.
העלאת הנושא באופן רשמי מול הנשיא האמריקאי הופכת את האפשרות הזו, שעד לאחרונה נתפסה כרעיון שולי, לתוכנית ריאלית ובת-ביצוע. פתיחת שערי עזה להגירה מרצון, בחסות אמריקאית ובינלאומית, מציבה את כל הדיון על עתיד הרצועה בפוזיציה חדשה לחלוטין.

מדינה פלשתינית? פירוז ושליטה ביטחונית
בניגוד לכותרות בערוצים אחרים, ראש הממשלה לא פסל את שלילת המדינה הפלשתינית. הוא הבהיר שאם הפלשתינים רוצים לנהל את חייהם האזרחיים בעצמם – זו אפשרות אחת, אך היא תהיה כפופה באופן מוחלט לשליטה ביטחונית ישראלית מלאה, מפירוז הרצועה ועד הבטחת הגבולות. אין כאן שום הבטחה לכוח בינלאומי או ערבי שיחליף את צה"ל. מדובר במכלול מורכב הרבה יותר מרדוקציה של כן או לא מדינה.
המסר העיקרי הוא שישראל, בגיבוי אמריקאי, בונה מציאות חדשה במזרח התיכון. זו מציאות שעוקפת את תפיסת אוסלו הכושלת, לפיה לא ניתן להגיע להסכמי שלום מבלי לפתור תחילה את הסוגיה הפלסטינית. הסכמי אברהם הוכיחו אחרת, וייתכן שפתרון סוגיית עזה דרך הגירה מרצון יהווה דווקא מנוף להרחבתם, ולא מכשול.

ולסיום, רמז לבאות: אל תתפלאו אם במהלך הימים הקרובים נשמע על פגישה נוספת, בלתי מתוכננת, בין נתניהו לטראמפ. הדברים נמצאים בתנועה, והשיחות בוושינגטון עשויות להניב התפתחויות נוספות ובלתי צפויות.
החזית האיראנית: אופטימיות משותפת ותיאום מושלם
אחד הנושאים המרכזיים שעמדו על הפרק הוא האיום האיראני. בין נתניהו לטראמפ, שני "המנצחים הגדולים" לדברי גורמים בשיחות, שוררת אופטימיות גבוהה באשר להצלחת הפעולות נגד איראן, פעולות שהצליחו "מעל המשוער".
התחושה היא שהמערכת, בראשות ראש הממשלה, ידעה לחסל את "מגע האש" שאיראן ניסתה ליצור סביב ישראל באמצעות שלוחותיה, חמאס וחיזבאללה. התיאום בין שני המנהיגים בנושא זה הוא מושלם, והם כבר משרטטים את הפעולות הבאות. בניגוד לפרשנויות פסימיות שנשמעות לעיתים, המסר מוושינגטון הוא של ביטחון ועוצמה.
הכתבה נערכה ע"פ הדברים שאמר פרשננו הפוליטי יעקב ברדוגו בתוכנית "ישראל הבוקר".
