לאחר טיסה ארוכה של למעלה מ-12 שעות, נחתנו בוושינגטון. אנחנו מתארגנים לקראת ימים מדיניים מרתקים, אך המסר המרכזי שמהדהד כאן במשלחת, כפי שאני אומר כבר זמן רב, הוא חד וברור: המפתח לכל מה שקורה כרגע מול חמאס נמצא בידיה של מדינת אויב אחת – קטאר.
במשך תקופה, קטאר הייתה גורם שלילי שהכשיל עסקאות. לאחר מכן, היא עברה לעמדה ניטרלית לכאורה. אולם כעת, ישנה תחושה ברורה בקרב גורמים בכירים כי האמריקאים הפעילו לחץ מסיבי על הקטארים. הלחץ הזה הוא שמשנה את כללי המשחק והופך את קטאר לגורם שעשוי לתת לחמאס את התחושה שאפשר להגיע לעסקה. אם תהיה אופטימיות, ואם אכן תבשיל עסקה, הדבר יהיה תלוי באופן בלעדי ברצונם של הקטארים להיענות ללחץ האמריקאי.
צר לי שרק עכשיו המציאות הזו, שהייתה ידועה לנו זמן רב, מחלחלת ויוצאת החוצה. מי שסבור שבעזה ישנו גוף שלטוני עצמאי טועה. ישנו גוף אחד שקוראים לו קטאר, והוא שמנווט את העניין המדיני ואת הכוחות בשטח. קטאר היא הדמות המרכזית, והיא צפויה לנסות ולצייר מציאות של עסקה מול פלגים מסוימים בתוך חמאס, ולא מול הארגון כולו.
התחושות כאן במשלחת חלוקות. מצד אחד, ישנה אופטימיות זהירה, הנובעת מההבנה שהלחץ האמריקאי על דוחא עשוי להניב פירות. מצד שני, ישנם קולות אחרים שאומרים כי ייתכן שלא נגיע לשום עסקה, פשוט מכיוון שהרף שהחמאס הציב בדרישותיו הוא גבוה מדי. כך או כך, המבחן האמיתי בימים הקרובים לא יהיה בעזה, אלא במסדרונות השלטון בדוחא.
