האמת? כבר ארבעה שבועות שאני לא מצליחה לכתוב טור. רציתי, ניסיתי, אבל כל פעם משהו בפנים לא הסתדר. המלחמה האחרונה הזו לא הייתה רק חדשות – היא חדרה אליי פנימה. אל השגרה, אל ההשראה, אל היכולת שלי להסתכל על בגדים ולדבר עליהם כאילו כלום.
נכון, אפשר לכתוב גם על אופנה בזמן מלחמה. אבל הראש לא היה פנוי לזה. הלב בטח שלא. אבל השבוע, קרה לי משהו קטן שהוא זה שהחזיר אותי לכתוב.
1+לפני שאני מספרת את המקרה – חשוב לי להגיד לכן: הטור הזה הוא קצת שונה ממה שכתבתי לכן עד היום. זה לא עוד טור של "מה כדאי ללבוש לקיץ", או "איך לחבר בין חולצה לחצאית". הפעם – אנחנו מדברות על הבסיס של כל אופנה אמיתית: איך את נראית כשאת בבית. כשאין מצלמות. כשאת לא יוצאת לשום מקום. כשאת לא מתלבשת "בשביל משהו" – אלא רק בשביל להיות.
וזה נוגע לכולנו – נשואות, רווקות, גרושות, אימהות, סטודנטיות, כולן. כי יש דבר אחד משותף לכולן – כולנו בבית. וכולנו שם עם עצמנו
השבוע פתאום שמתי לב למשהו – כבר כמה ימים שאני מסתובבת בבית עם בגדים ישנים, כתמים שלא ירדו, שיער אסוף בגומייה שפעם הייתה יפה. לא טרחתי. כי הרי "מי רואה אותי?" אבל דווקא ברגע הזה קלטתי – אני רואה אותי.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
וזה בדיוק העניין: כשאנחנו לא משקיעות בבית – לא כי לא בא, אלא כי "אין בשביל מי" – אנחנו שוכחות את עצמנו. וכמו שאני תמיד אומרת ברשת – אל תוותרי על עצמך כשאת נכנסת הביתה. להפך – זה המקום הכי חשוב לשים בו נוכחות.
כי גם בבית מגיע לך להיראות טוב. אם זה מול הבעל – מהמם. אם זו אמא שלך שעוברת להגיד שלום. אם זה הילד שלך שמרגיש כשאת מוארת. ואפילו אם זה רק את – מול המראה, רגע לפני המטבח. בדיוק כמו שלא היית יוצאת לרחוב עם חולצה קרועה וכתמים של אקונומיקה, אין סיבה שזה יהיה הסטייל בבית שלך. לא כי צריך להיות על עקבים בסלון – אלא כי מגיע לך להרגיש נוכחת, נעימה, נאה. גם בבגדי בית. גם בחולצה נוחה. אבל בלי הזנחה.
ואני לא אומרת "תתאפרי בשביל מישהו". אני אומרת – תזכרי שאת שם. וזה לא משנה אם את לבושה לשבת או לרגע של שקט בצהריים – תכבדי את עצמך בעיניים של עצמך. וזה, מבחינתי, האופנה הכי עמוקה שיש.
האופנה שלך לא מתחילה ברחוב – היא מתחילה איפה שאת באמת חיה.
וזה, הבית שלך. מקווה שהצלחתי ולו במעט להאיר לך את התפיסת עולם שלי. מחכה לתגובות שלכן, שלהבת.
