נעמי שמר לא רק הלחינה את פס הקול של ישראל – היא גם תיעדה אותו. ברגעים של כאב, ניצחון, געגוע ותקווה – תמיד היה שם שיר, שידע להגיד את מה שאנחנו רק הרגשנו. עשרים שנה אחרי לכתה, ברור יותר מתמיד: נעמי שמר לא רק כתבה את ההיסטוריה – היא הלחינה אותה.
נעמי שמר נולדה בי"ז תמוז ה'תר"ץ, יולי 1930 ונפטרה בז' תמוז ה'תשס"ד, יוני 2004, משוררת, מוזיקאית, מתרגמת, מלחינה ופזמונאית ישראלית, זכתה לכינוי "המשוררת הלאומית" בזכות תרומתה העצומה לזמר העברי. וכן הייתה גם כלת פרס ישראל לשנת 1983.
3+שמר יצרה שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, בהם "ירושלים של זהב", "חורשת האקליפטוס", "לו יהי", "על כל אלה", "שלומית בונה סוכה" ו"שירת העשבים". לצד הצלחתה, עוררה גם מחלוקות, במיוחד סביב השפעות על יצירתה וזיהויה הפוליטי.
באופן אירוני, שמר הצליחה "לנבא" את חודש מותה עם השיר "עצוב למות באמצע התמוז", אותו החודש שבו גם נולדה. חברתה של נעמי שמר, זאבה זבידוב, סיפרה כי נעמי תמיד הוטרדה מהעובדה שהיא נולדה בי"ז בתמוז – יום האבל על הבקעת חומת ירושלים בימי המצור הרומאי – וביקשה להבין את פשר הניגודים שהצטרפו יחד ביום אחד: שמחתה האישית ואבל לאומי.
3+"במאמציה האינטואיטיביים והאינטלקטואליים לפתור את חידת צירופם של הניגודים המקוטבים הללו", סיפרה זאבה, "מצאה נעמי שמר את סימני הדרך לשירת חייה: הניגודים המשולבים זה בזה ורודפים זה אחר זה היו לגילוי ולכיסוי בלשון שירתה ולחניה", כך על פי ד"ר גילה פלם, מגזין הספרייה הלאומית.
זאבה הוסיפה כי המשוררת התוודעה לשירו של טשרניחובסקי "מות התמוז" והוקסמה מיופיו. היא הזדהתה עם קריאת המשורר לבנות ציון לבכות את מות התמוז, וכן הזדהתה עם קריאת התגר בשירו של טשרניחובסקי על נבואת יחזקאל, ששלל את קינת הנשים על מות התמוז.
נעמי שמר נולדה בשם נעמי ספיר בקבוצת כנרת למאיר ספיר, ממייסדי הקבוצה, ולרבקה, בתם של חנה ויונה שפרירי. היא גדלה והתחנכה בקיבוץ, שם החלה לנגן בפסנתר בגיל שש בעידוד אמה, וקיבלה פסנתר במתנה מנדבן אמריקני. ב-1935, בגיל חמש, ביקרה עם אמה בווילנה ופגשה את דודתה ברטה ומשפחתה, שנספו בשואה.
במלחמת העצמאות שימשה כאחראית על הקשר בקיבוץ. לאחר המלחמה, רצתה ללמוד מוזיקה בתל אביב, אך נתקלה בהתנגדות חברי הקבוצה שדרשו ידיים עובדות. תמיכת אמו של גור מאירוב, ששכלה את בנה, אפשרה לה לצאת ללימודים.
3+היא למדה בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב ובאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, תחת מורים כמו פאול בן-חיים, פרנק פלג ואבל ארליך. עם שובה לקיבוץ, לימדה ריתמיקה וחיברה שירים ראשונים כמו "הדואר בא היום" ו"אחינו הקטן", שהוקלטו מאוחר יותר על ידי יפה ירקוני.
ב-1951 התגייסה לצה"ל ושירתה כפסנתרנית בפיקוד הנח"ל, אך התקשתה פיזית וכינתה עצמה "החיילת הכי גרועה בצה"ל". ב-1953 פגשה את השחקן גדעון שמר, והשניים נישאו ב-1954 ונולדה להם בת. הם נפרדו ב-1962 והתגרשו ב-1968. ב-1969 נישאה לעורך הדין מרדכי הורוביץ, וב-1970 נולד בנם אריאל, לימים מלחין ומבצע.
3+תחילת הקריירה
לאחר שחרורה מצה"ל, כתבה שירים לתיאטרון, כולל למחזמר "פשיטה בכפר" (לימים "חמש-חמש") עם יוחנן זראי, תחת שם העט ש. כרמל. היא כתבה גם ל"העיקר ובת האיכר" של תיאטרון האהל. ב-1957 כתבה והלחינה ללהקת "בצל ירוק" את "משירי זמר נודד" ("הדרך ארוכה היא ורבה"), להיטה הראשון, ואת "נועה". ב-1958 כתבה ל"דבר אל הקיר" את "הלילה הולך בשדרות". שירים נוספים ללהקות צבאיות, כמו "חמסינים במשלט" ו"הכול בגלל מסמר", זכו להצלחה מיידית.
שירים שהפכו לנכס לאומי
ירושלים של זהב
ב-1967 כתבה שמר את "ירושלים של זהב" לבקשת טדי קולק לפסטיבל הזמר. השיר, שבוצע על ידי שולי נתן, זכה להצלחה מסחררת ושירת הקהל הפכה לאייקונית. לאחר מלחמת ששת הימים, שמר הוסיפה בית חדש המשקף את איחוד ירושלים, עם שורות כמו "חזרנו אל בורות המים".
השיר הפך למעין המנון לא רשמי, תורגם לשפות רבות, כולל אספרנטו, וזכה ליותר מ-300 גרסאות. ב-2005 התגלה כי הלחן הושפע באופן לא מודע משיר בסקי, "Pello Joxepe", מה ששמר כינתה "תאונה מצערת" שגרמה לה עוגמת נפש.
חורשת האקליפטוס
ב-1963 כתבה את "חורשת האקליפטוס" למחזמר "כיצד שוברים חמסין" בקבוצת כנרת. השיר, המשקף את חיי הקיבוץ, הפך לסמל תרבותי של נוסטלגיה וחיבור לארץ.
לו יהי
ב-1973, לפני מלחמת יום הכיפורים, כתבה שמר את "לו יהי", בהשראת "Let it be" של הביטלס. בעלה דחק בה ליצור לחן מקורי, והשיר הפך לסמל המלחמה, בביצועים של הגשש החיוור וחוה אלברשטיין.
על כל אלה
ב-1980 כתבה את "על כל אלה" לתוכנית טלוויזיה, בביצוע יוסי בנאי. השיר, המשלב תפילה ואהבה לארץ, הפך לאחד משיריה המוכרים והאהובים.
שלומית בונה סוכה
ב-1971 כתבה את "שלומית בונה סוכה", שהופיע ב-1974 באלבום הילדים שלה. השיר, בביצוע אילנה רובינא וצמד הדודאים, הפך לקלאסיקה לילדים, ועד היום מושמע בגנים ובבית הספר לקראת חג סוכות.
שירת העשבים
ב-1976 כתבה את "שירת העשבים" למחזה "מסעות בנימין השלישי", בהשראת רבי נחמן מברסלב. השיר, בעל נופך יהודי-מיסטי, זכה לפופולריות רבה.
ביקורת ומחלוקות
שמר זכתה לאהבה רבה, אך גם עמדה בפני ביקורת. המחלוקת סביב "ירושלים של זהב" התעוררה ב-2005, כאשר התגלה כי הלחן הושפע משיר עם בסקי. שמר הודתה בהשפעה לא מודעת, וחוקר הזמר אליהו הכהן טען כי מדובר בהשפעה מקובלת, אך היא עצמה חשה מצוקה רגשית בשל כך.
בנוסף, בשנות ה-80 זוהתה עם הימין הפוליטי על רקע תכנים יהודיים ומסורתיים בשיריה, כמו "שירת העשבים" ו"אל בורות המים". ניכור זה בין הימין והשמאל הוביל להדרתה על ידי חלק מהאמנים ואנשי ציבור, והסרת "הילת הממלכתיות" ממנה. הצלחותיה המסחריות פחתו באותה תקופה, כפי שנראה בכישלון היחסי של אלבום "חפצים אישיים" עם משה בקר ב-1987, שיוחס בחלקו לזיהויה הפוליטי.
מורשת
שיריה של נעמי שמר ממשיכים להדהד כסמלים של זהות ישראלית, המשקפים את רוח התקופה ואת רגשות הציבור. היא זכתה בפרס ז'בוטינסקי, תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית וממכון ויצמן, ואזרחות כבוד של תל אביב. שיריה, המשלבים פשטות לירית ועומק רגשי, ממשיכים להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, וחלקם אף ליוו את המלחמה האחרונה עם פס-קול ייחודי למשל "לא תנצחו אותי", "לו יהיה" ו-"חבלי משיח".
