אחד הלקחים הבולטים ממבצע "עם כלביא" באיראן, הוא ההבנה שתחושת הדשדוש בציבור לא בהכרח משקפת בלבול במוקדי קבלת ההחלטות. לא פעם התקשורת, הפרשנים והציבור נבוכים נוכח אירועים שנראים לא ממוקדים – ואז מתגלה תבנית פעולה אסטרטגית מדויקת, מתוזמנת, מוכוונת מטרה. כך היה באיראן – וכך, ייתכן, גם בעזה.
ההסתמכות על חמולות עזתיות אינה מקרית, אלא מהלך זמני, מונחה ומפוקח. לא פתרון, אבל אולי התחלה של תהליך סיום. משכך ולאור זאת, ראוי בהחלט, לתת לממשלה ולגורמי הביטחון את מלוא הקרדיט ש"הם יודעים מה הם עושים", אף במערכה ברצועת עזה ושתחושת הדשדוש, בצד האכזבה ואף הרגרסיה, הנלווית לחידוש האספקה ההומניטרית שמגיעה לידיים הלא נכונות ו"מחזקת את חמאס", לא נעלמת מהם והיא חלק מתבנית פעולה מדינית וצבאית שתכליתה הכרעת האויב העזתי.
החורבן בעזה עצום. חמאס, ארגון שהציג עצמו כריבון, קרס לתוך עצמו תחת כובד חטאיו ובשל עוצמת התגובה הישראלית. מה שנשאר אחריו הוא ואקום שלטוני, ריק שחייב להתמלא. כי הטבע המדיני, כמו גיאופוליטיקה, שונא ריק. בתוך הוואקום הזה, מתרוממות חמולות מקומיות – גופים שבימים כתיקונם היינו מדירים מהם רגלינו; שבשעות חירום הופכים לשחקני מפתח. השאלה איננה אם אנחנו בעד חמולות, אלא אם יש מישהו אחר.
3+| צילום: פלאש 90
המיזם של אבו שבאב מתקדם, והמציאות בשטח מורכבת מתמיד
במזרח רפיח פועל, מזה זמן, יאסר אבו שבאב, דמות שנויה במחלוקת. על פי פרסומים זרים ומקומיים, אבו שבאב הוא אסיר פלילי לשעבר שאף ישב בכלא חמאס, שהקים כוח חמוש מקומי בשם "כוחות ההגנה של רפיח" (המונה כמה מאות חמושים). בריאיון נדיר טען שהוא "מגן על תושבי האזור מפני שיירות חמושים של חמאס וגונבי סיוע".
אותו תיאור בדיוק, אגב, הופיע שבועיים לאחר מכן בכתבת תחקיר באחת הרשתות הבינלאומיות, רק שהפעם במובן ההפוך: "ישראל מקיימת קשרים עם קבוצות חמולות הידועות בשוד סיוע, גביית דמי חסות, והשתלטות על מכולות סיוע הומניטרי". שבאב טוען שהם – אנשי החמולות התנגדו מלכתחילה ל מעשי ה 7/10 ושבכלל הם רואים בהתערבות האיראנית, דבר פסול שיש למנעו.
3+והנה בימים האחרונים התוודענו, לקיומן של חמולות נוספות בגזרות נוספות ברצועה. ב א-זאווידה, עיירה הסמוכה לדיר אל בלח במרכז הרצועה, פועלת חמולת בני אבו זאיד, המתעמתת בגלוי עם כוחות יחידת סהם של חמאס ובצפון הרצועה. לפי פרסומים, צה"ל מחמש מליציה המסייעת לו בפעולותיו באזור.
ברור לגמרי: חמולות אינן קונספט ליברלי. הן לא דמוקרטיות, אינן נשענות על שוויון זכויות, ולא מחויבות לחשבון פתוח עם האמת או החוק ובוודאי שאינן כפופות לכללי צדק ומוסר מערביים. אלא שבמציאות של עזה – מדבר פוליטי חרוך שאין בו אף מוסד מתפקד – הן הדבר הקרוב ביותר לשלטון. ולו לשלטון זמני שיאפשר תפקוד נכון של מדינת ישראל בסבך העזתי.
פיקוח או כאוס
ישראל מצויה בפרדוקס. מצד אחד, אין לה עניין לחזור ולשלוט בעזה, לא ישירות ולא בעקיפין. מאידך, היא אינה יכולה להרשות לעצמה הפקרות ברצועת עזה. בפרט כאשר מנגנונים בינלאומיים קרסו או מפחדים להיכנס לרצועה. הרשות הפלשתינית לא מהווה מבחינת מדינת ישראל אופציה לשליטה ברצועה, אם משום חולשתה, או שחיתותה ובעיקר בשל היעדר יכולת ממשית לעשות כן באזור בו היא לא נוכחת מאז 2007 (עת גורשה ממנו בהפיכה שאירגן חמאס).
המצב הנוכחי בעזה מזכיר את שנות ה-70 וה-80 ביהודה ושומרון, אז ניסתה ישראל להקים את "אגודות הכפרים" (בראשותם של מוצטפא דודין, יוסוף אל חטיב ומוחמד נאצר ואחרים) – ניסיון נואש לייצר אליטה חלופית לוקאלית לתנועת הטרור האש"פית. הרעיון היה לשתף פעולה בסוגיות חקלאיות עירוניות, כגון אספקת מים, חשמל וסיוע חקלאי, על מנת לעודד את שיתוף הפעולה הלוקאלי עם השלטון הישראלי, חלף גורמי הטרור הפלשתינים וליצור מתווה ממותן וריאלי לציבור הפלשתיני.
3+הניסיון כשל תוך פגיעה באמון הפלשתינים בממשל הישראלי, תפיסת ראשי האגודות כמשת"פים ואכן חלקם הוצאו להורג בדרכים אכזריות, אחרים הואשמו בשחיתות ובצבירת כוח על חשבון האוכלוסיה. גם כעת, הפיתוי להשליך את הסמכות לידיים מקומיות מובן, אך מסוכן.
חיזוק החמולות משדר לתושבי עזה שהמערכת החדשה, כמו הישנה, לא תצמח מלמטה אלא תכונן מבחוץ – בבריתות, במתנות ובאינטרסים. זו לא הדרך לייצר ריבונות, ודאי לא לגיטימציה.
נוסף לכך, קיים ספק בדבר יכולתן של החמולות בעידן הפלשתיני הנוכחי, לשלוט באמת בתאי שטח משמעותיים ורציפים, שכן עיקר השפעתן היא לוקאלית ומשתרעת – על פי רוב – על בני החמולה שלהם ולא מעבר לכך.
הסכנה הכפולה: שיבוש עתיד לאומי וסיכול תכנית הגירה
אחת התוכניות הפחות מדוברות של ישראל היא לעודד "הגירה שקטה" מרצועת עזה – לא בכפייה, אלא באמצעות דחיפה שיטתית. ככל שהכאוס יגבר, כך תעלה המוטיבציה של צעירים פלשתינים לעזוב (כל הסקרים שנערכים בנושא, מלמדים כי זו המגמה השלטת).
3+אבל חיזוק חמולות עלול לשבש גם תכלית זו. חמולה יציבה יוצרת מוקדי זהות, מסגרת הגנה, אולי אפילו חלום קטן של חיים נורמליים. לכן, כל מי שמדבר על עידוד עזיבה שקטה של פלשתינים מעזה צריך להבין: ככל שיחוזקו החמולות, כן ייחלש הדחף לעזוב.
אבל זה לא הכול. כפי שלמדנו בעיראק, בלוב ובאפגניסטן – הכוח שאתה מחזק היום עלול להפוך לאויב שלך מחר. חמולה שמקבלת נשק, שליטה, וסמכות ניהול סיוע, יכולה להפוך תוך שבועות למיליציה אנטי-ישראלית עם מנגנון כלכלי עצמאי. כך בדיוק התחיל גם הגרעין הראשון של חמאס.
כשאתה מגדל מנהיג חמולה עם דגל לבן, ודואג לשתף אותו ב"שיחות תיאום", אל תופתע כשתתעורר מחר עם חמאס 2.0 – חמולה מיליטנטית, נחושה, מקומית יותר, עם תמיכה אזרחית הרבה יותר רחבה. הרי לא מדובר באוהבי ישראל חלילה. אלא בבעלי אינטרסים החיים ומוטמעים היטב באווירה הפלשתינית עזתית, שמסוגלים לשנות עמדות, כשם שהם מחליפים גרביים.
ובכל זאת – נדמה שאין אלטרנטיבה אחרת
אז מדוע כן לחמולות? משום שכנראה אין באמת ברירה מוצלחת יותר לעת הזו. ישנו הבדל יסודי בין תהליך רע במציאות סדירה, לבין מהלך רע פחות בתוך תוהו ובוהו. במצב רגיל, לא היה עולה על הדעת שישראל תחבור לחמולה חמושה. אבל במצב שבו חמאס קרס, הרשות מושתקת, הסיוע נבזז, והרחוב משווע לסדר בסיסי – אין לנו את הלוקסוס לחכות ל"פתרון הטוב האופטימלי".
אפשר לקוות שהרשות תתעשת, אפשר להשלות את עצמנו שהאו"ם יתעורר. ניתן להאמין שדחיפת הגירת תושבי הרצועה תצמצם את היקפי הבעיה. אבל צריך לפעול בתוך התנאים הקיימים. כאן ועכשיו.
על כן, השאלה האמיתית איננה האם להיעזר בחמולות (שהן עובדה קיימת ובועטת ולא מדינת ישראל יצרה אותן) – אלא איך. על ישראל לגבש מנגנון פיקוח מתוחכם, הדוק וכזה שכולל:
- ניטור מודיעיני רציף
- שליטה על נתיבי הסיוע
- עיצוב מדיניות תגמול ועונש ברורה מול חמולות סוררות;
- תיאום עם מדינות ערביות מתונות לצורך יצירת אפיק ביניים, אולי באמצעות כוח אזרחי-ביטחוני רב-לאומי.
ובמקביל – חכם יהיה להכין תכנית יציאה לשת"פ עם החמולות. כי כמו בכל הסדר ביניים, ברגע שהוא הופך לקבוע, הוא מאבד את תוקפו המוסרי. תכנית היציאה חייבת לכלול אופק אזרחי אמיתי: מעבר לפקידות פלשתינית מתפקדת, החזרת פונקציות לרשות (גם אם מדורגת), והנחת יסודות ראשונים למה שישראל עצמה טוענת שהיא שואפת אליו – עזה מפורזת, עצמאית, לא חמאסית ולא ישראלית.
סיכום: חמולות אינן חזון – הן טלאי. אבל בינתיים, אולי הן הטלאי שאנחנו צריכים
חמולות אינן הפתרון. הן גם לא תקווה. הן רק ביטוי לעובדה הקשה ביותר במזרח התיכון: לפעמים, הנורמלי הוא לא אופציה, אלא תהליך שמתקרבים אליו דרך שורת צעדים לא אידיאליים. כל עוד חמולות יישארו חלק ממנגנון מפוקח, זמני, עם קו סיום ופקיעה ברור – הן עשויות למלא תפקיד זמני וחיוני בייצוב השטח. אבל אם הן ימצאו את עצמן לבד, חמושות, ומתוגמלות – הן לא יחליפו את חמאס. הן יהפכו לחמאס הבא.
הפתרון הזמני, צריך להיות משולב במשימת העל, שאותה כבר הגדיר הנשיא טראמפ בתחילת כהונתו (וחזר עליה מאז כמה פעמים), ניקוי טוטאלי של רצועת עזה מתושביה (בשל היותה לא ראויה למגוריהם. ויישובם במדינות אחרות), והפיכתה לציר תעבורתי תעשייתי וכלכלי חשוב שיגשר בין מזרח אסיה לאירופה.
