אמרו על ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא מונע משיקולים פוליטיים. טענו שלא יתקוף באיראן בטח לא לפני חתונת בנו אבנר. קראו לו אובססיבי לאיראן, מגזים, סתם מפחיד. טענו שהעיסוק שלו באיראן מעכב את שחרור החטופים.
אבל אז הגיע הלילה – וראש הממשלה נתניהו היה שותף לשני מהלכים דרמטיים: תקיפת איראן ומבצע לשחרור החטופים. לא דיבורים, אלא מעשים. גם בליל הדרמה הגדול ביותר שידעה ישראל – הוא לא שוכח את החטופים.
1+שתי חזיתות, מטרה אחת: להציל את עם ישראל. הוא מעורב, מתעקש, לא מרפה – עד שהמשימה תושלם. את שם המבצע, "עם כלביא", הוא בחר בעצמו מתוך עוצמה ואמונה.
ומול זה, יש מי שלא מרפה מהשנאה. תסמונת "רק לא ביבי" פועלת גם ברגעים של אחדות וביטחון. בן כספית, למשל, גרר את השיח עד רבין המנוח – רק כדי לא לפרגן.
1+ניר דבורי, מבולבל מתדרוכים, מנסה לקבע נרטיב אחר. כן, לא כולם חייבים להסכים – אבל אל מול עובדות מוצקות, איך אפשר להישאר עיוור? שאלו – למה הוא חיכה? כי לפרק פצצה בלי להצית מלחמה עולמית זה לא עניין של מה בכך. הוא חיכה לרגע הנכון, עם הנשיא הנכון, ורתם את אמריקה לשותפות היסטורית.
