כשמדברים על ניהול מערכה מדינית – ישנם שלושה סוגים של פוליטיקאים.
הסוג הראשון – הפופוליסט.
זה הפוליטיקאי שפועל מתוך רצון להישאר בכותרות. כל צעד שהוא עושה נבחן דרך עיני המצלמה: איך זה ייראה, איך יגיבו בטוויטר, מה יגידו בפרשנויות הערב. הוא לא מונע מתכנון או ערכים, אלא מצרכים תקשורתיים. הוא יעדיף נאום שנשמע טוב על פני החלטה שקשה להסביר. הוא ייזום חקיקה רק כדי שתיראה נחרצת, גם אם אין לה סיכוי לעבור או להשפיע באמת.
הסוג השני – הטקטיקן קצר-הטווח.
זה לא פופוליזם לשם פופוליזם. כאן מדובר בפוליטיקאי שרוצה להציג תוצאות מיידיות. הוא מחפש הצלחות שנראות לעין תוך זמן קצר – טקסים שבהם אפשר לגזור סרטים, מהלכים עם רווח מיידי, גם אם המחיר ארוך-הטווח גבוה.
3+בתחבורה, לדוגמה, הוא יעדיף לבנות עוד מחלף – כי הוא מהיר לביצוע, זול יחסית, ורואים אותו מהכביש – ולא יקדם תוכנית מנהרות או תחבורה ציבורית שתשתלם עוד עשור. הוא יפתח עוד מחלקה בבית חולים קיים במקום להקים תשתית לפריפריה. הוא יעדיף רפורמה חלקית שתיכנס מיידית – ולא תהליך עומק שדורש שנים.
ולא בגלל חוסר אכפתיות – אלא כי סדר העדיפויות שלו מוכוון לתוצאה מיידית. קל לתקשר אותה, קל למדוד אותה, ויש סיפוק מהיר. הוא רוצה להראות עשייה – עכשיו.
3+והסוג השלישי – המדינאי ארוך-הטווח.
זהו מנהיג שפועל מתוך חזון. הוא לא נרתע מהקושי, מהעיכובים, מההתנגדויות ומהזמן הארוך שלוקח עד שרואים תוצאה. הוא מבין שבנייה אמיתית לוקחת זמן, ולפעמים אפילו לא תושלם בתקופתו.
הוא מטפל במשבר עומק בכלכלה או בדיור, גם אם התהליך ארוך, מורכב ולא פופולרי. והוא מתעקש על תפיסת ביטחון עקרונית – גם אם הציבור לא תמיד מבין אותה.
כמו בנימין נתניהו והנושא האיראני: במשך שנים הוא מוביל מדיניות תקיפה, סיזיפית ובלתי מתפשרת מול האיום הקיומי מאיראן – גם כשזה נראה מנותק מהכותרות היומיומיות, גם כשהעולם ניסה להרגיע, וגם שכל התקשורת לגלגלה על ההצהרות שלו – הוא ראה למרחק.
3+עכשיו לא משנה אם אתם אוהבים את נתניהו או לא, לטובת המדינה, זה הסוג של הפוליטיקאים שאנחנו צריכים לחפש.
לא את זה שמדבר הכי יפה. לא את זה שבונה הכי מהר. אלא את זה שחושב על המדינה עוד עשרים שנה – ופועל בהתאם. כי זה ההבדל בין ניהול לבין הנהגה.
בין עשייה לבין אחריות. בין פוליטיקה – למדינאות.
