הקיץ כבר כאן, ובעוד רגע יתחילו צופים ברחבי העולם לנהור אל בתי הקולנוע כדי לראות את הסרט החדש של סופרמן בבימויו של ג'יימס גאן – ולהתחיל לגבש דעה על היקום הקולנועי החדש של DC, לטוב או לרע. אחרי שנים לא פשוטות שעברו על חובבי גיבורי העל – עם הנפילה של מארוול, הדשדוש של דיסי והניסיון המוזר (בלשון המעטה) של "יקום נבלי ספיידרמן" – יש יקום אחד על המסך שנשאר שווה במיוחד, יציב יחסית, ומתגמל לצופים לכל לאורכו.
הכוונה היא לא ליקום הקולנועי של DC, אלא דווקא ליקום סדרות האנימציה שלהם, שהחל בתחילת שנות ה-90 והסתיים אי שם באמצע שנות ה-2000. כן, הוא באמת הסתיים – ובצורה מספקת, בלי המשכים מיותרים או ניסיון לסחוט כל טיפה. (למעט סרט אחד, עליו עוד נדבר בהמשך).
הכול התחיל בשנות ה-90 עם "באטמן: הסדרה המצוירת" – או בשמה המקורי והמעט מסורבל על המסכים בישראל דאז: "באטמן: איש העטלף". (דמיינו "סטאר טרק: מסע בין כוכבים". נשמע פחות טוב, נכון?). הסדרה נולדה בהשראת סרטו של טים ברטון ובכיכובו של מייקל קיטון, והפכה להצלחה גדולה. היא קיבעה כמה מהגרסאות המזוהות ביותר של דמויות האביר האפל: באטמן בדיבובו של קווין קונרוי, הג'וקר בגאונות של מארק האמיל, ואולי החשוב מכולם – מיסטר פריז, שזכה למהפך תדמיתי מהותי בפרק "לב של קרח", שלדעת רבים (ובצדק) נחשב לפרק הטוב ביותר בסדרה כולה.
1+הסדרה הפכה לאהובת קהל, ואף הולידה כמה סרטים מצליחים בהשראתה. בקיצור, חוויה של ממש לכל מי שאוהב את באטמן – ובמובנים רבים, גם התחלה של תקופה שלא חזרה על עצמה מאז.
הסדרה הייתה כל כך מוצלחת שכדי לרכוב על ההצלחה נוצרה סדרה דומה של סופרמן. גם זו זכתה להצלחה כבירה כשאחד הדמויות הכי זכורות משם (חוץ מסופרמן עצמו) היה הנבל הראשי לקס לות'ור בדיבובו של קלנסי בראון האגדי (כן, המדבב של מר קראב מבובספוג. באנגלית.).
הסדרה אף התעלתה במובנים מסוימים על קודמתה – באטמן: הסדרה המצוירת – מה שלא מפתיע כשצוות ההפקה כבר מגיע עם ניסיון מוכח מהשטח. שלא כמו קודמתה, שהייתה ברובה אפיזודית, הסדרה של סופרמן זכתה לסיום משמעותי וגדול שהתפרש על פני שלושת הפרקים האחרונים, והשאיר את הצופים מרוצים – ואפילו מעט המומים.
באיזשהו שלב הגיע כמובן הרגע המתבקש: הפרק שבו באטמן וסופרמן נפגשים ומשתפים פעולה כדי לעצור את הג'וקר. או את לקס לות'ור. או אולי נבל אחר. כך או כך – נולד יקום משותף.
אבל החגיגה לא נגמרת כאן, רחוק מזה. בעקבות ההצלחה של שתי הסדרות, היה מתבקש לקחת את הרעיון צעד נוסף קדימה. במקביל, יצא גם באטמן: הדור הבא -סדרה שהייתה תענוג של ממש עבור מי שצפה ואהב את הסדרות הקודמות באותו יקום טלוויזיוני, וגם סטטיק שוק, שהציגה דמות חדשה לגמרי – נער תיכוניסט שחור שזכתה להזדהות רחבה מצד ילדים צעירים שראו בה ייצוג אותנטי לדמותם.
כבר במהלך הסדרה של סופרמן נחשפנו לגיבורים נוספים מהיקום של DC, כמו הפלאש וגרין לנטרן. ואז, בנובמבר 2001, הגיעה למסכים ליגת הצדק: הסדרה המצוירת – שהציגה לראשונה, באותה המשכיות, צוות שלם של גיבורי על: באטמן, סופרמן, וונדר וומן, גרין לנטרן (בגרסתו של ג’ון סטיוארט, בדיבובו של פיל לאמאר – סמוראי ג'ק בכבודו ובעצמו), הפלאש והצייד ממאדים. כמובן שגם נבלים חדשים נכנסו לתמונה, שלא נראו קודם לכן ביקום הזה.
הסדרה כללה שני סיפורים עונתיים, כאשר סיום העונה השנייה היה בעל משקל דרמטי כבד יותר מכל מה שנראה עד אז – עם השלכות משמעותיות על הדמויות ועל העולם בו הן פועלות. ואז, ב-2004, הגיעה סדרת ההמשך ליגת הצדק: ללא גבולות -ומזל ששודרה בערוץ הילדים, כי היא לגמרי הייתה הדבר האמיתי.
בשלב הזה לקחו היוצרים הימור לא קטן: כמות נכבדה של גיבורי-על, שחלקם היו עלומי שם לרוב הצופים ובטח לרוב הילדים. גרין ארו היה אולי הדמות הבולטת ביותר מבין אלו שהצטרפו, אך גם הוא לא היה מוכר לכולם. רמת הסיכון עלתה בהתאם, אבל גם הרווח. בניגוד לסדרות הקודמות, הפורמט הפך לפחות אפיזודי -והעלילה קיבלה סיפור מסגרת רחב שהשתרע על פני שתי עונות והגיע לשיאו בסיום ענק, מרגש ומלא עוצמה בעונה השנייה.
ההצלחה הייתה כה משמעותית, שהיא הביאה איתה גם עונה שלישית – שלא הייתה מתוכננת מראש, אך הצליחה לספק סיפור איכותי שהתחבר באופן טבעי לעונות הקודמות. העונה לא רק שמרה על הרמה, אלא אף העמיקה עוד יותר את ההתפתחות של חלק מהדמויות והכול בצורה מספקת ואינטליגנטית.
בשנת 2019 יצא הסרט Justice League vs. The Fatal Five, שהחזיר את היקום האהוב לעוד הרפתקה – יחד עם כמה מהדמויות המרכזיות, בעיקר סופרמן, באטמן ו-וונדר וומן. הסרט עמד בפני עצמו כאפיזודה טובה, אך גם סיפק רגע של נוסטלגיה והצדעה ראויה לעולם הזה, שהתפתח והשתבח בשנים שחלפו מאז סיום הסדרה. העלילה מתרחשת כמה שנים לאחר אירועי הסדרה – פחות או יותר אותו פרק זמן שחלף גם בעולם האמיתי ומומלץ בחום למי שהתאהב ביקום הזה ורוצה עוד טעימה ממנו. (מעבר לזה, קווין קונרוי – שנפטר מאז – ממשיך לגלם את באטמן בקולו הייחודי, וזה כשלעצמו סיבה לצפות).
גם היום, הסדרה הזו, על כל גלגוליה, מהווה דוגמה מובהקת לאיך בונים יקום גיבורי-על משותף, לאו דווקא בקולנוע אלא גם (ואולי בעיקר) בטלוויזיה. היא מציגה בהצלחה גרסאות עדכניות (לתקופתה) לדמויות מוכרות ואהובות, יוצרת שלל מפגשים בין גיבורים עוד לפני שהם הופכים לצוות, והרוב המוחלט של הסיפורים -מבדרים, מהנים ולעיתים גם נוגעים ללב.
והכי חשוב: יש פה סיפור גדול שנבנה לאט, בקפדנות, עם אהבה לחומר המקור ומסתיים בצורה עוצמתית, שלמה ומספקת. עד היום זו אחת הדוגמאות הבולטות לאיך עושים את זה נכון – לקהל הצופים, וליוצרים שממשיכים לנסות לפצח את הנוסחה.
