ישראל בעיצומה של אחת המערכות הביטחוניות הגדולות בתולדותיה, אבל נדמה שיש מי שמסרב להבין את גודל השעה. בזמן שמטוסי חיל האוויר פועלים בלב טהראן, בזמן שהקבינט מקיים שיחות רגישות עם ממשל טראמפ, היועצת המשפטית לממשלה עוסקת במה שמבחינתה דחוף יותר: דיונים ודרישה לראש הממשלה בדרישה להסביר מתי בכוונתו לחזור לדיוני המשפט.
זו לא טעות בירוקרטית. זהו סמל לניתוק. רק בשבוע שעבר נדרש נתניהו לקבל אישור משופטת מחוזית כדי לדבר עם נשיא ארצות הברית. לא מדובר בבקשת חופשה, אלא באישור לשיחה קריטית על תקיפה אסטרטגית של מדינה גרעינית עוינת. כדי שהשיחה תתקיים, עמדו מולו חמישה-עשר פרקליטים. רק לאחר בדיקה מתישה הותר לו לפנות לטראמפ. וזה עוד לא הסוף – אחרי השיחה, היה עליו לשוב לדיון משפטי ולענות לשאלות על אירועים מלפני עשרות שנים, כאילו מדובר ביום שגרתי במדינה בטוחה.
2+בתוך המציאות הזו, הולך ומתבסס בימין הרושם שמערכת המשפט אינה עוד שחקן ניטרלי – אלא שחקן אקטיבי שמנסה להחזיר את נתניהו בכוח לאולם המשפט, גם במחיר ביטחונה של מדינת ישראל. הדרישה לבטל את המשפט אינה עוד קמפיין פוליטי – אלא קריאה אסטרטגית. מבחינת תומכיו של ראש הממשלה, זהו מאבק על הריבונות.
במקום לעסוק בביצור החוסן הלאומי, במקום להאיץ מינויים חיוניים כמו מינוי ראש שב"כ חדש – בהרב-מיארה פועלת תוך הישענות על גופי תקשורת ואינטרסים ישנים כדי לחסום מינויים ביטחוניים, ולהחזיר את הפוקוס לדיון המשפטי. גם הדמויות הביטחוניות לשעבר ממשיכות להטיל צל – ההשפעה של ראשי שב"כ לשעבר, ושל אנשי אגף החקירות לשעבר, ממשיכה לעכב תהליכים.
2+ומול כל זה, בימין מתגבשת תחושת חירום. לא רק מול טילים מאיראן – אלא מול מה שנתפס כניסיון לכרוך שוב את ראש הממשלה בתיקים משפטיים דווקא בשיאו של מאבק קיומי. והזעם אינו מופנה רק למערכת המשפט – אלא גם לחברי הקואליציה , שעדיין שותקים. התביעה מהם חד-משמעית: אם לא יפעלו לסיים את ההליך המשפטי, הציבור יעשה זאת במקומם.
בתוך הסערה הזו, מתחדדת גם הביקורת כלפי מי שתומך בגלוי בנרטיב שלפיו המלחמה נולדה מסיבות אישיות. נפתלי בנט מצטייר, בעיני המחנה הלאומי, כמי שמחזק את קו התעמולה של שונאי ישראל – אדם שמופיע מול העולם באנגלית ומאשים את נתניהו כי פעל להצלת עצמו. מבחינתם, זו פגיעה ישירה בחוסן הלאומי.
2+מנגד, דווקא יאיר לפיד – היריב הפוליטי המרכזי של נתניהו – מתואר בהתנהלותו האחרונה כממלכתי. אבל זו הערת שוליים. כי המאבק האמיתי איננו בין ימין לשמאל – אלא בין מי שמבין את גודל השעה, לבין מי שמתעקש להחזיר את ראש הממשלה לספסל הנאשמים, בזמן שמדינת ישראל נלחמת על חייה.
ולכן: הפעם – אסור לתת להם. לא כשהחטופים עדיין שם, לא כשאיראן עדיין חמושה, ולא כשההנהגה הישראלית נדרשת לכל רגע פנוי. לא עכשיו.
