הרמטכ״ל לא טרח לשבת ולצפות בשתי דקות של הפרסום מדוע המבנה בו נפלו ארבעת הלוחמים לא הופצץ. ניגשו אליו ואמרו לו: "תשמע, הכתב הצבאי אמר שלא תקפתם ביום שישי את המבנה כי הפצ"רית לא אישרה". כשהדברים מוצגים בצורה כזו, בצורה מעוותת, מובן מאליו שהוא יגיב ויאמר שזה שקר. אבל זה לא היה תוכן הפרסום.
הכתבה שפורסמה עסקה בפקודת הנזק האגבי – לא באירוע של יום שישי האחרון. זו פקודה שקובעת באילו מקרים מותר לצה"ל לבצע תקיפה, בהתאם למספר הבלתי־מעורבים שבסביבה. במקרים מסוימים, כשיש רף גבוה של נזק אגבי, יש צורך באישור של מפקד פיקוד, ולעיתים אף של הרמטכ"ל.
3+ישנם שלושה סוגי מצבים שבהם לא ניתן אישור משפטי לתקוף. אחד מהם הוא כשיש חשד לנוכחות חטופים. את שני האחרים לא חשפנו, כדי לא ללמד את האויב כיצד למנוע מצה"ל תקיפה.
כשהחלה המלחמה, צה"ל פעל גם כאשר היו בלתי־מעורבים בסביבה. הנחיות משפטיות כלל לא היו. רק בשלב מאוחר יותר הגיעה הפרקליטה הצבאית, ניסחה את הנהלים, וקבעה מתי מותר לתקוף ומתי לא. גם את שמה אנחנו מכירים, אבל נתבקשנו על ידי הצנזורה לא לפרסם אותו.
3+המבנה שקרס ביום שישי האחרון היה בעבר בין הכוונות של צה"ל. אך בכל אחת מהפעמים, בשל שיקול של נזק אגבי, התקיפה לא אושרה. ביום שישי האחרון, לעומת זאת, לא היו בלתי־מעורבים במבנה, ואף אחד לא טען שהייתה מניעה משפטית באותו היום. הפרסום לא עסק במקרה הספציפי של אותו שישי, אלא בסוגיה רחבה הרבה יותר, למה מבנים מהסוג הזה, שמספקים מענה מבצעי, לא מותקפים לאורך זמן?
שאלנו את עצמנו אם לפרסם את המידע הזה או לא. הייתה התלבטות אמיתית. ואז, שעתיים בלבד לפני המהדורה, מתפרסמת ב־Ynet כתבה של נדב איל, שמתהדרת ב"חשיפה בלעדית" על תחקיר צה"ל באותו אירוע. לפי הדיווח, החיילים נכנסו למבנה ממולכד, סברו שהמטען נוטרל, אך בפועל הייתה תקלה מודיעינית, והמטען השני הוא שגרם לקריסת המבנה. ואני שואל את עצמי: כשנדב איל פרסם חלק מהתחקיר – מישהו הוציא אז הודעת תגובה על כך שהפרסום פוגע במשפחות השכולות?
3+אבל כשהכתבה שלנו שואלת שאלות קשות – ההתקפה מיידית. לא תגובה עניינית, לא דיון בממצאים. אלא ניסיון להשתיק. זו לא הפעם הראשונה שצה"ל נמנע מלתקוף מבנים ממולכדים, וזו לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים על לוחמים שנהרגו בגלל מבנים מהסוג הזה.
המתקפה של הרמטכ"ל עלינו – זו תגובה לכלי התקשורת. לא לעובדות. הם ימשיכו להילחם בערוץ 14, כי האמת לא מעניינת אותם. אם האמת הייתה מעניינת אותם, הם לא היו תוקפים אותנו לגופו של כתב, הם היו עונים לשאלה הפשוטה: למה מבנים מסוכנים לא מותקפים?
3+ולשאלה הזו – אין להם תשובה. פשוט אין. ואגב, התשובה לא צריכה להינתן לי, אלא למשפחות השכולות. אבל אני לא ארפה. אני אמשיך לשאול את אותה שאלה – בכל פעם שחיילים ייכנסו למבנים ממולכדים. ובכל פעם שיאמרו לנו "אנחנו חוקרים", אני אשיב: זה לא מספיק.
כי זה לא קרה פעם אחת. זה קרה שוב ושוב. וצה"ל צריך להסביר למשפחות, ללוחמים, ולציבור הישראלי כולו למה הוא ממשיך לשלוח לוחמים לתוך מבנים ממולכדים. עד שתהיה תשובה ברורה – אני אמשיך לשאול. גם אם זה לא נוח. גם אם הם לא אוהבים את זה, כי בעייני, חיי חיילנו ניצבים בראש סדר העדיפויות.
