הסכסוך בין אילון מאסק לנשיא דונלד טראמפ לא עוזב את הכותרות שמחריפות מיום ליום. חילופי עקיצות, אמירות בוטות, ניתוק קשרים והחזרת מתקפות. שני שחקני הבמה העולמית נגררים לוויכוחים פומביים מבישים, ומשקפים את התהום העמוקה שנפערת בין אגו לאחדות. מה לנו ולזה כאן בישראל? התשובה עמוקה מכפי שנראה.
טראמפ ומאסק מייצגים שני קטבים של אישיות כריזמטית. טראמפ מונע מהצורך בהכרה, במעמד, בשליטה נרטיבית. הוא איננו סובל תחרות על מרכז הבמה. מאסק, לעומתו, ניזון מהפרת גבולות. הוא יזם אובססיבי, חולם על עולמות אחרים, תרתי משמע, וזקוק למרחב בלתי מוגבל – גם בדעה, גם בבעלות וגם בפלטפורמה.
כאשר טראמפ פונה לסבב נוסף של נשיאות, הוא רואה בכל דמות מצליחה ובפרט מאסק, עם הפלטפורמה האדירה של X, לשעבר טוויטר, פוטנציאל גדול – שאם יעמוד מנגדו עלול גם להוות איום. מה שהתחיל כשיתוף פעולה פורה, הופך לתחרות בין ענקי אגו: מי יקבל יותר אהדה, יותר שליטה בשיח, יותר מקום בהיסטוריה.
כאן מגיע הבור. כי אנחנו, כחברה, מייבאים את השיח, את הדימויים, את ההקצנה. אנחנו בולעים את האש כמו שהיא ואף מלבים אותה. כאשר בישראל מתנהל ויכוח, נדמה שכולם הופכים להיות טראמפ – מי שלא מוכן לשמוע אף אחד, או מאסק – מי שחושב שהוא מעל כולם.
בישראל, כמו במפגש בין מאסק לטראמפ, אנו רואים לעיתים קרובות כיצד מנהיגים או דמויות ציבוריות נסחפים למאבקים על דומיננטיות במקום לשתף פעולה למען מטרה משותפת. מאסק, ששולט ב-X ומשפיע על מיליוני משתמשים, מייצג את הכוח של הפרט לעצב את השיח ואנחנו יכולים ללמוד מכך לטוב – ואם לא אז מדובר במדרון חלקלק.
יום ירושלים הכותל המערבי כאיש אחד בלב אחד | צילום: דוברות המשטרה
כחלק מעם ישראל, יש לנו אחריות לאומית להיות אור לגויים. לא רק בהישגים טכנולוגיים, תיירותיים או ביטחוניים אלא קודם כול במוסר, באחדות, בדוגמה אישית של עם שיכול להתווכח בלהט מבלי לשנוא. כמו שאמר ראש השב"כ הבא, דוד זיני: "דווקא בשם הממלכתיות חובה עלינו להתווכח ולדון ללא משוא פנים וללא סתימת פיות דרקונית".
התפקיד שלנו כעם נבחר הוא להוכיח לעולם שאפשר אחרת, לנהל דיון ציבורי מתוך כבוד, לגלות אחריות לאומית גם כשיש מחלוקות, ולשים גבולות ברורים לאגו שמאיים לפרק את כל מה שבנינו.
