מאז כישלון אוסלו, הקבוצה האחוס"לית – היורשת של מפא"י ההיסטורית – איבדה את דרכה: אין לה חזון, אין זהות לאומית מגובשת, ובעיקר – אין לה הנהגה. השבעה באוקטובר רק חשף את הקרע בינה לבין המציאות. מנהיגיה אינם מבדילים בין אויב לאזרח, בין דמוקרטיה להגנה עצמית, והדבק היחיד הוא אנטי-ביבי. זה לא חזון – זו תגובה.
לעומתה, הקבוצות המזוהות עם "המדינה היהודית" שואפות להמשכיות, לסיפור לאומי ולמנהיגות. תנועת חירות-ליכוד ידעה רק ארבעה מנהיגים ב-77 שנות המדינה – עדות לרציפות אידאולוגית ולכוח הסיפור המכונן.
זה מזכיר את ההבדל ההיסטורי בין ממלכת ישראל, שידעה שמונה שושלות וקרסה בתוך פחות ממאתיים שנה, לבין ממלכת יהודה, בה שלטה שושלת בית דוד לאורך כ-400 שנה ברציפות – יציבות שמחקרים מייחסים ללגיטימציה עמוקה וללכידות סביב מקדש, עיר וזהות.
גם היום, מי שאין לו סיפור גדול – לא יכול להנהיג. פעם היה לאחוס"לים את בן-גוריון. היום, אין להם אף אחד שיכול להציע סיפור קוהרנטי חלופי. עבור הקבוצה הזו, בן גוריון הוא לא יותר מ"משיחי".
עם גישה כזו, אין להתפלא שהקבוצה לא מסוגלת להתאחד תחת הנהגה אחת. כי כדי שתהיה הנהגה אחת צריך להיות סיפור גדול משותף. וסיפור כזה, למרבה הצער, לא קיים בקרב האליטות של הקבוצה הזו.
