שורד השבי אלי שרעבי שוחח הערב (מוצ"ש) עם ליטל שמש וסיפר על תקופת השבי הקשה, השחרור והשיקום. שרעבי ציין כי המסורת היהודית העניקה לו כוח עמוק במנהרות ואף תיאר את שני הטלפונים הראשונים שעשה מיד לאחר ששוחרר: "עם כל האבל והאובדן שלי. אני אצטרך לחיות איתו עכשיו, אבל אני אחיה איתו. כי אני בוחר בחיים".
4+שרעבי סיפר על רגעי השחרור הראשונים כאשר לצד השמחה וההקלה על כך שיצא מהשבי, גילה כי אשתו ובנותיו נרצחו בשבעה באוקטובר: "זה רגע מאוד מאוד מורכב. אין ספק שפיללתי להתחבק עם משפחה בהרכב אחר. וכאשר העובדת הסוציאלית שפוגשת אותי בפעם הראשונה בנקודת החבירה עם הצלב האדום אומרת לי שאסנת ואימא מחכות לי, ואני אומר לה, תביא לי את ליאן והבנות, אז היא אומרת, אימא ואוסנת כבר יספרו לך, אז ברור שלא צריך לספר כלום. ברור שהנורא מכל קרה.
"זה תסריט שעבר לי בראש במשך השבי לא מעט פעמים. לקחתי בחשבון שזה אפשרי. אתה מתרחיש שכבר הספקת לעכל אותו בעצם בשבי. כן, יש מצב שהצלחתי באמת לעכל אותו, אבל הייתי אופטימי כל הזמן שאני הולך לפגוש את הבנות שלי ואת אשתי ושהן שרדו את זה. לצערי זה לא קרה. אבל בסוף, אני מבין שהמשפחה שלי מחכה לי. ואני אוסף את עצמי ואני בוחר באותו רגע שוב פעם. בוחר בחיים. ובוחר לחבק את המשפחה המדהימה שלי".
4+שורד השבי סיפר כי על אף האובדן, הוא מכיר ברגע השחרור שלו כרגע שמח: "אחרי שאני בכלל עוד שומע ונחשף לדברים שהם עשו ועברו במשך השנה וארבעה חודשים האלה, זה מאוד מרגש. אז בסוף בסוף אני מבין שאני בהחלט בר מזל להיות משוחרר באותו יום. וזה יום שמח, עם כל האבל והאובדן שלי. אני אצטרך לחיות איתו עכשיו, אבל אני אחיה איתו. כי אני בוחר בחיים, ואני באמת אחיה איתו".
בספרו, שרעבי סיפר שבמנהרות, חשב שכשיחזור לארץ יעבור עם משפחתו לאנגליה. ליטל שמש שאלה אותו על כך והוא השיב שהדבר כבר לא עובר לא בראש: "מהרגע הראשון שהגעתי, שנחטפתי, התמונה של הבנות שלי, הפחד בעיניים שלהן נצרב לי. לא הייתה היסטריה בבית ביום השביעי לאוקטובר, אבל היה להם פחד בעיניים כשהמחבלים עמדו בפתח הממ"ד, שאמרתי No more, ממש".
4+שרעבי סיפר כי בזמן השבי התקרב למסורת היהודית: "התקרבתי מאוד לאמונה. אמונה היא לאו דווקא דת בשבילי, אבל האמונה היא מאוד מאוד מאוד התחזקה. המסורת שהקפדנו עליה בתוך השבי חיברה אותנו לזה שאנחנו יהודים. זה תפילות השחר, זה שמע ישראל בבוקר, זה לשמור רבע פיתה לערב לעשות המוציא לחם מן הארץ, זה שירי הבדלה במוצ"ש.
"כל זה זה מסורת שחיברה אותנו ליהדות, ובעיקר חיברה אותנו למשפחתיות שלנו, כמה אנחנו מתגעגעים למשפחות שלנו. זה הרגעים, זה הרגעים שנותנים לך המון המון כוח. שהם מאוד מאוד מרגשים עבורך. אתה באותו רגע יכול לבכות שם 50 מטר מתחת לאדמה, אבל אתה בוכה מתוך התרגשות, מהמקום שבו כשאני אומר אשת חיל, אימא שלי, אז אני מחובר אליה באותו רגע. זה נותן המון כוח".
4+שרעבי תיאר את שני שיחות הטלפון הראשונות שעשה מיד לאחר שהשתחרר: "אני משתחרר בצהריים של יום שבת, ב-8 בפברואר, ואני עושה שני טלפונים באותו יום. שני טלפונים מאוד מאוד מורכבים, שהם מאוד מאוד חשובים לי. אז אחד זה באמת להורים של ליאן. יש איזה טלפון קשה מאוד. והטלפון השני שאני עושה זה להורים של אלון, שברור שיש לי חובה מוסרית להתקשר אליהם, להורים שהיקר להם מכל נמצא שם".
שמש, שאלה אותו מה אמר להורים של ליאן ושרעבי ענה: "אני בעיקר מצטער. ושלא הייתה לי שום דרך להגן עליהם. קיבלנו את ההחלטה לא להילחם, רק כי האמנו שהדרך הזאת תגן על הבנות. והאמנו שהדרכונים הבריטיים שלהם יגנו עליהם. וידענו שאני איחטף. אבל לפחות הן יהיו מוגנות. לצערי זה לא היה המקרה".
על המלחמה ההסברתית אמר שרעבי: "העולם החליט באיזה צעד הוא כבר מזמן, לצערי הרב. הוא לא נותן לעובדות לבלבל אותו. ואנחנו כישראלים צריכים לעשות הכול כדי לעבוד בהסברה הזאת. אני פוגש אנשי שגרירות גם בניו יורק וגם עכשיו במקסיקו, ומסביר להם כמה העבודה שלהם מאוד מאוד חשובה, כמה התפקיד שלהם הוא פשוט שליחות. וחייבים להמשיך ולנסות להסביר כמה שיותר".
4+שרעבי סיפר כי פחד מאוכלוסייה העזתית אפילו לעיתים יותר ממחבלי החמאס: "מחבלי חמאס פחדו מההמון הזה. הרגשתי את זה ברגע הראשון שהגעתי לעזה, בעצירה הראשונה של כמעט לינץ'. ובמזל רב, אותם שניים שהחזיקו אותי הצליחו לחלץ אותי לתוך המסגד, מתוך ההמון האזרחי. הבלתי מעורב לכאורה. ילדים שמרביצים בחיים עם כל דבר, עם ברזלים, עם כפכפים, עם כל דבר.
"אני זוכר איך הם, כשהיינו בבית, ב-52 יום הראשונים, אלה ששמרו עלינו, אם יש משהו שהם דאגו ממנו זה שהאוכלוסייה האזרחית לא תזהה שיש מישהו בפנים, בתוך הבית הזה, שהוא לא מקומי. אז האוכלוסייה מסוגלת להיות אכזרית באותה מידה כמו חמאס".
