הכדורגלן רוי דוגה, שגדל במחלקת הנוער של בית"ר ירושלים ונחשב בעבר להבטחה גדולה, הודיע במפתיע על פרישה מכדורגל מקצועני בגיל 22 בלבד. בפוסט ארוך ואישי במיוחד שפרסם באינסטגרם, שיתף דוגה את סיפורו המורכב – מהחלום הגדול בילדות ועד ההחלטה הכואבת לעזוב את המשחק, בשל פציעות חוזרות ונשנות.
5+דוגה, שערך את הופעת הבכורה שלו בבוגרים של בית"ר ירושלים כבר בעונת 2019/20, שיחק בעונה האחרונה בבית"ר נורדיה ירושלים מהליגה השלישית, ולפני כן במ.ס. כפר קאסם מהליגה הלאומית.
5+פוסט הפרישה המלא:
טוב אז אולי לא הרבה מכירים אותי ואת הסיפור האישי שלי בכדורגל. מגיל קטן החלום שלי היה להיות שחקן כדורגל מקצועי אבל בקבוצה אחת ספציפית וזאת ביתר ירושלים.
המקום בו גדלתי וחונכתי. זו הייתה הסביבה שלי, החברים שלי ובעצם הכל בשבילי.
ילד בלונדיני שרק נראה חמוד, בן 4.
5+את הדרך שלי התחלתי בביתר ירושלים כמו כולם, באים לשחק בשביל הכיף. כשגדלתי עם הזמן והגעתי לגיל 16-17 התחלתי להבין שאני טוב במה שאני עושה.
התעניינו ופנו אליי סוכנים וקבוצות כדורגל, אז החלטתי ללכת בכל הכוח, הכי חזק שאני יכול.
לעולם אנשים לא יבינו מה זה להגיע לבית וגן, לראות את השחקנים הבוגרים עולים לאימון . לחלום שיום אחד גם אני אהיה שם איתם.
בגיל 16 קיבלתי זימון לקבוצה הבוגרת בביתר ירושלים. לילה לפני לא הצלחתי לישון מרוב התרגשות, הגעתי מזיע לאימון לפני שהוא בכלל התחיל.
עליתי לאימון ולא ידעתי איך לעכל את הסיטואציה. ניגש אליי עידן ורד, חיבק ונתן לי מילה טובה. קפטן אמיתי, הוא היה איש מיוחד.
5+במהלך הקריירה שלי ראיתי הרבה דברים בחדרי ההלבשה. יש כאלה שחושבים שהשמש זורחת להם… יש כאלה שמשפחה זה ערך עליון בשבילם ויש כאלה שבטוחים שכסף זה הכל בחיים. בודדים היו האנשים שאפשר היה ללמוד מהם משהו. שיחקתי בנוער, התאמנתי בבוגרים ולאט לאט התחלתי להשתלב. פה ושם משחק אבל לא באמת מקבל הזדמנות אמיתית להוכיח.
עצוב לי שכך היה, כי הרגיש לי שלא נתנו לי מספיק במה אפילו שהרבה שחקנים בחדר ההלבשה האמינו בי. לאחר מכן, התחלתי להשתלב במשחקים. קיבלתי הזדמנות ופתחתי בהרכב מול אשדוד בגביע הטוטו, שם נפצעתי.
5+לצערי התחיל לתקוף אותי גל פציעות בלתי רגיל, קרעים באימסטרינג, קרעים ברצועות בברך וקרעים בקרסול. כל הצרות האפשריות. היה לי קשה לחזור לעצמי, לכושר, ליכולת. ברגע שחזרתי לעצמי תקף אותי עוד גל פציעות שהכה בי שוב ושוב. וככה הסיפור שלי המשיך, ירדתי לליגה לאומית ואז ירדתי לליגה א׳, לביתר נורידה. הכל הלך הפוך.
היום, אחרי קושי רב, לילות בלי שינה, וקבלת החלטות הכי קשה שהייתה לי בחיים, החלטתי שאני מוותר על החלום שלי.
5+הגעתי להבנה שלא משנה מה אעשה, זה יתקןף אותי שוב. פציעה כרונית בשריר.
אני נפרד ואומר תודה לכל מי שהיה חלק מהקריירה שלי ובעיקר למועדון בית״ר ירושלים, שתמיד היה כאן עבורי. זה היה בשבילי משהו מיוחד.
אני לעולם לא אשכח את הריח של בית וגן, של הדשא, את האנשים שהם היו בשבילי משפחה אחת גדולה.
לא אשכח גם את המאמנים שעשו הכל בשביל לא לתת לי את הבמה. כמה מאמנים ספציפיים וסוכנים שחושבים שהם יודעים הכל. כנראה שהייתה לי תדמית לא הכי טובה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
