אני לא רגיל להתרגש ככה באולפן ערוץ 14. לפעמים יש ראיון מיוחד, לפעמים יש קטע וידאו מרגש, אבל מה שקרה באולפן ביום ראשון האחרון, ערב חג השבועות, היה יותר מרגע אחד. קיבלנו יחד את התורה, ממש ככה בשעתיות יוצאות דופן, ואני מקווה שהן לא יהיו חד פעמיות. זו מהפכה. זו בשורה.
עודד מנשה הוא לא משה רבנו, ולא באמת היו שם קולות וברקים, אבל עודד הוביל את הפאנל עם החן שלו, ועם מיטב הדוברים והרבנים שעוסקים בהפצת תורה, כשהמטרה ברורה: להעלות את הרייטינג, לא רק של התכנית אלא של התורה עצמה. לכבד אותה, להאהיב אותה, להתקרב אליה. זה כל כך שונה ממה שמשדרים לנו רוב הזמן ברוב הערוצים, וזה הצליח. גם הרייטינג של התכנית היה חריג, לטובה, יותר מכל הערוצים, וגם התגובות שלכם מעידות שהצלחנו במשימה. שאהבתם.
אהבתם את הרב קובלסקי ומפעל "ותן חלקנו". את הדס לוינשטרן, אלמנתו של הרב אלישע הי"ד, שמלמדת תורת חיים ומספרת את סיפור התשובה שלה. את הרב שניאור אשכנזי, שליח חב"ד הפופולארי והמרצה המוכשר. את הרב חגי לונדין משדרות שמלמד משם תורה שגם יודעת לזהות את המלחמה בפרוגרס ולגרום לנו לצלילות הדעת, מול הנדסת התודעה. את הרב איצי אקרמן מארגון 'אילת השחר' שמלווה את ההתחזקות הרוחנית של החטופים, ועוד ועוד. מקווה שגם אני תרמתי את חלקי הקטן (והצרוד!).
הכי מרגש בעיניי היה הרגע שבו המנחה עודד מנשה, סיפר, על הדרך, שהוא התחיל ללמוד גמרא לראשונה בחייו בגיל 48 (8 שנים אחרי רבי עקיבא). כוכב הילדים המפורסם מגלה בענווה שיש משהו גדול וקדוש יותר מכל, ומנסה בגיל מבוגר להתחיל ולהתחבר, ממש מההתחלה. רציתי ממש לכתוב לעדן הראל: "שלנו ושלו – שלך הוא".
לערוץ 14 יש אמירה פוליטית חשובה, והשפעה גדולה על השיח בימין וגם בשמאל, אבל הוא קודם כל ערוץ יהודי. זה קודם כל עניין של זהות. לא סתם הוא סגור בשבת ובחג. כן, לערוץ הזה יש משהו שקדוש יותר אפילו מהרייטינג שלו.
