יש רגעים, שגם אם אתה רגיל לעמוד מול מצלמה, קשה לדבר. רגעים שבהם המילים מתכווצות מול כאב שהוא גדול מהחיים עצמם. אתמול (שישי) רביד חיים, התינוק של צאלה גז השם יקום דמה, הובא למנוחות.
שבועיים אחרי שאימו נרצחה באכזריות בלתי נתפסת. שבועיים שבהם הוא נאבק לחיות, בלי לדעת שכל עולמו נגדע עוד לפני שנשף נשימה ראשונה. במסע ההלוויה, אביו, חננאל, עמד מול הקבר הקטן, ואמר: "צאלה, אני אוהב אותך. ראיתי את רביד בפגייה – והוא נראה כמו מלאך. קשה לי, אבל לא ישברו אותנו".
לא ישברו אותנו. אני לא בטוח איך אומרים את זה בלי שזה יישמע כמו קלישאה,
אבל אם יש משהו שמחזיק את הארץ הזאת, אלה אנשים כמו חננאל. אנשים שקמים בבוקר אל תוך האובדן הכי גדול שאפשר לדמיין – ובמקום לשקוע, הם אומרים: לא תנצחו אותנו.
ולכם הקוראים היקרים, אני רוצה לומר – זה לא רק סיפור פרטי. זו הצוואה הלאומית שלנו: להיות חזקים – גם כשקשה מאוד.
