מאז ה-7 באוקטובר מדינת ישראל מדברת במונחים של הכרעה. שרים, אלופים וראשי ממשלה מצהירים: "אין חזרה לעזה של חמאס", "לא יישאר זכר לארגון", "נחסל את ראשי הנחש" – ועד הניצחון המוחלט. מילים יפות – אך המציאות מורכבת הרבה יותר.
כיום, יותר מ-600 ימים אחרי פרוץ המלחמה, חמאס עדיין קיים, עדיין פועל, ועדיין שולט. השטח, שכביכול "נכבש מחדש" באזורים רבים, אינו מוחזק בשליטה מלאה, ואין תכנית אסטרטגית שתבטיח לישראל שלא תמצא את עצמה שוב בעוד שנתיים – במלחמה נוספת מול אותם מחבלים, על אותם קילומטרים.
5+הגיע הזמן לומר את האמת הפשוטה, גם אם אינה פופולרית: כדי לנצח את חמאס – ישראל חייבת לכבוש את כל רצועת עזה ולבצע מהלך הגירה יזום של תושביה.
[gaza_timer]
כיבוש: צעד הכרחי, לא "קיצוני"
במשך שנים, "כיבוש" הייתה מילה גסה בשיח הפוליטי. עיתונאים, דוברים ופרשנים עטפו כל פעולה קרקעית במילים עגולות. אבל אחרי הטבח של 7 באוקטובר, ברור לכל בר דעת שאין מנוס.
אין דרך "למגר" את חמאס מהאוויר. אין תכנית קסמים שתביא ל"משטר אחר" בעזה מבלי שליטה ישראלית בשטח. גם אם תוקם "רשות בינלאומית" – ללא שליטה קרקעית מלאה של צה"ל, היא תהיה חסרת שיניים.
5+הכיבוש הוא שלב ראשון, והוא חיוני: כדי לוודא שחמאס לא ישוב. כדי להפסיק את ירי הרקטות. כדי לפרק את כלל מוקדי השליטה של האויב. ובעיקר – כדי לייצר תנאים אמיתיים לתהליך ההגירה.
מחדל: מנהלת ההגירה לא ערוכה להגירת עזתים מרצועת עזה
הגירה: לא טרנספר, לא כפייה – מענה הומניטרי וביטחוני
הטענה המרכזית של מתנגדי מהלך ההגירה היא שהוא "בלתי מוסרי". אך זו טענה שאינה עומדת מול המציאות בשטח: לפי נתונים שהציג נתניהו לפצועי מלחמה, לפחות 50% מתושבי הרצועה רוצים לעזוב. מדובר באנשים שמאסו בשלטון טרור, שנמאס להם לחיות בין חורבות, שביקשו עתיד אחר – ונענים בהתעלמות.
5+הגירה מרצועת עזה איננה רעיון תיאורטי. היא כבר מתרחשת בפועל. לפי נתוני רויטרס, למעלה מ-100 אלף עזתים עזבו את הרצועה מאז פרוץ המלחמה, רובם באמצעות אזרחות כפולה או קשרים מתאימים.
הבעיה העיקרית כרגע היא – שאין מסלול נגיש ליתר האזרחים. אין מנהלת מתפקדת, אין פלטפורמות רישום נגישות, אין גוף שיפעל לקדם תהליך בירוקרטי פשוט, מאובטח, אנושי – ובטוח גם לישראל. האם הגירה יזומה היא פתרון קל? לא. האם הוא רגיש מדינית? כן. אבל האם הוא היחיד שמבטיח שינוי אסטרטגי אמיתי? כן, כן, ועוד פעם כן.
5+התנאים – מושלמים. אבל הזמן הולך ואוזל. כיום יש לישראל שלושה נכסים אסטרטגיים שלא היו לה מעולם בו-זמנית: תמיכה אמריקאית גלויה ויוזמה ישירה של הנשיא טראמפ. ציבור עזתי מוכן לעזוב – ברצון. עורף ישראלי שמגלה חוסן, נחישות וגיבוי לצבא.
במקום לנצל את הרגע – ישראל בולמת את עצמה. ממשלה שמקימה "מנהלת הגירה", אך אינה מפעילה אותה- כבר שלושה חודשים לאחר שהוכרז על הקמתה. צבא שמחזיק בשטח, אך לא מקבל הנחיה להשלמת הכיבוש. מערכת שלמה שמבינה שצריך, אבל פוחדת מהצל של עצמה.
5+ומה יקרה אם לא? אם לא נבצע כיבוש מלא, חמאס יחזור. אם לא נקדם הגירה מסודרת, עזה תישאר חממה לטרור. אם נסתפק בעוד "הרתעה" – נחזור לנקודת ההתחלה. והפעם, לא תהיה לנו הזדמנות שנייה.
מחדל: מנהלת ההגירה לא ערוכה להגירת עזתים מרצועת עזה
מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עוד מלחמת התשה. לא מול חמאס, לא מול דעת קהל עולמית, ולא מול אזרחיה. הניצחון יבוא רק כשכל איום יוסר, כשכל חטוף ישוב, וכשכל ישראלי יוכל לגדל את ילדיו בלי לחשוש מטילים, מחדירות או ממנהרות. כיבוש והגירה הם לא קללה. הם מענה. הם ההכרעה האמיתית. והם – בהישג יד.
5+יותר 600 ימים של לחימה הוכיחו את נחישותו של עם ישראל ואת עוצמתו של צה"ל. אך הניצחון לא יושג רק בכוח הזרוע. הוא יושג באמצעות חזון אסטרטגי ברור ואומץ לב ליישמו. כיבוש והגירה אינם סיסמאות, אלא הדרך היחידה להכרעה מוחלטת, להשבת החטופים, ולהבטחת עתיד טוב יותר ובטוח יותר למדינת ישראל. כל פתרון אחר יהיה בבחינת עוד "סבב", עוד אשליה שתתנפץ, ועוד דור של ישראלים שיחיה תחת איום קיומי. אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות הזו. למען הנופלים, למען החטופים, למען דורות המחר – הגיע הזמן לפעול.
