600 ימים למלחמה. זה רגע לעצור, להביט לאחור, לעשות חשבון נפש: איפה מגיעה לנו טפיחה על השכם – ואיפה אנחנו מוכרחים להשתפר. מלחמות הן לא אירוע מתוזמן, הן לא באות עם תאריך יעד ביומן. אבל כשפורצת מלחמה – יש לה מטרה, יש לה יעד.
היעד שלנו ברור: חיסול האיומים מכל הגזרות. הביטחון של אזרחי ישראל – לפני הכול. במהלך 600 הימים האלה – השגנו הרבה, חוסלו בכירי האויב – חסן נסראללה, יחיא סינוואר, מוחמד דף, מרואן עיסא ואחרים.
הושמדו מפעלי טרור בלבנון, סוריה, עזה. חמאס ברצועת עזה – הושטח. חטיבות שלמות חוסלו. מנענו הקמת חזית צפונית פעילה – והבאנו את חיזבאללה לסף קריסה. מי היה מאמין, בתוך השבר של טבח שמחת תורה, שנשנה את פני המזרח התיכון?
והיום – אנחנו אומרים תודה – ללוחמים, למפקדים, לאנשי העורף, לאלה שנפצעו ונמצאים ימים, שבועות, וחודשים בשיקום, ובעיקר – לאנשי המילואים, הגב שלנו, הכוח שמחזיק את המלחמה הזו על הכתפיים. הם אלו שביצעו במסירות, בעוצמה את דבר העם, הם אלו שמאפשרים לנו לנצח.
ולא נשכח את החטופים, הם בליבנו. הם אחת ממטרות הלחימה – זו הקדושה ביותר. לא נשכח את הנופלים הגיבורים, את האזרחים שנרצחו בפיג'מה, את החוגגים שיצאו לשמוח ולא שבו.
ונמשיך לומר בקול ברור: החטופים יישובו, חמאס ייעלם. 600 ימים, עם עיניים קדימה – וראש מורם.
