כמה סמלי שבשבוע בו אנו מציינים את מלחמת ששת הימים, הגענו ליום ה-600 של חרבות ברזל. ההבדל העצום בין הניצחון המובהק של אז, לדשדוש הלא מובן של היום מעולם לא היה חד וכואב יותר ועלינו לשאול מדוע, מה נשתנה בין 1967 לשנת 2025.
ראשית עלינו לנתח את השאלה מהבחינה הצבאית, האם האויב היום חזק מהאויב של פעם. בששת הימים עמדנו מול כל צבאות ערב, מיליוני אנשים המצוידים בנשק הרוסי החדיש ביותר ובחילות שריון ים ואוויר מאומנים היטב. גבולות המדינה היו צרים, ארוכים וכמעט בלתי ניתנים להגנה. היום, אנו מכתרים את עזה מכל הכיוונים, מדובר בשטח קטן ומישורי, לוחמי החמאס הם יחפנים בלי יכולות צבאיות של מדינתיות בדמות טנקים ספינות ומטוסים, כל שיש לאויב זה מנהרות נ"ט ומגנים אנושיים.
2+אולי ישראל היא זו שהשתנתה לרעה, נדמה שגם פה התשובה היא שלילית. ישראל של אז הייתה מצוידת בנשק צרפתי נחות, סבלה מכלכלה סוציאליסטית מפגרת ומנתה פחות מ-3 מיליון אזרחים. כיום, צה"ל מצויד בנשק האמריקאי המשוכלל ביותר, ישראל היא אחת מהמדינות העשירות בעולם באופן יחסי ואוכלוסייתה כבר חצתה את 10 מיליון התושבים.
כפי שניתן לראות ההבדל בין ישראל היודעת לנצח, להכריע מהר ולכבוש שטח מהאויב אל מול ישראל הנכנסת לג'באליה בפעם השישית, אינו טמון בהיחלשותה הצבאית של המדינה. אני מאמין שהסיבות לפיאסקו הצבאי המתקרא חרבות ברזל אין שום קשר לעוצמת הצבא או למעמדה המדיני של ישראל אלא להיחלשות הרוח, לא בקרב הלוחמים, אלא בקרב הפיקוד הבכיר ביותר.
במלחמת ששת הימים לצה"ל היה ברור, כפי שהיה ברור לכל צבא בהיסטוריה, שעל מנת להכריע את האויב יש לכבוש את שטחו, ממש כפי שלבן גוריון היה ברור שללא גירוש הערבים במלחמת יום העצמאות לא תיכון מדינה יהודית. צה"ל של היום לעומת זאת, רואה כבר שנים במילה כיבוש תועבה מוסרית. במשך עשורים אנו שומעים מכל בכירי מערכת הביטחון בדימוס שהכיבוש משחית, שיש לחתור למדינה פלסטינית או לכל הפחות ל"ניהול הסכסוך", תמיד יש לשמור על ההרתעה אך לעולם אין לדבר על הכרעה.
2+החשיבה הצבאית לא השתנתה בחלל ריק, במשך שנים, דרך עמותות הנתמכות בכסף אירופאי, דרך האקדמיה, בתי המשפט, גיבורי התרבות והתקשורת הישראלית, שוכנעו חלקים גדולים בציבור שבעצם שאנחנו גוליית וה"פלסטינאים" הם דוד. התפיסה שיש "שני צדדים לסיפור", שישראל היא "כוח כובש", שאנחנו "מדינה גזענית" ושהשלום נמצא ממש מעבר לפינה אלמלא המשיחיים ההזויים השחיתה לא רק את האמונה בצדקת הדרך ואת הרוח הישראלית בקרב האליטות, אלא גם את המקצוע הצבאי.
כאשר החשיבה על היושב במוקטעה היא שמדובר בשכן מדוכא ולא באויב צמא דם אז אין שום סיבה לחתור לחיסול הרשות. כאשר החשיבה על העזתים היא שאם רק נשפר את תנאיהם הכלכליים הם ישמחו ויעזבונו לנפשנו במקום ההבנה הפשוטה, הריאלית והקודרת, שמדובר באוכלוסייה עם מחויבות דתית ג'יהאדיסטית עמוקה להשמדתנו, אז ברור שאף אחד לא מעלה על דעתו לעודד את הגירת העזתים. אין פלא שרעיון ההגירה הגיע מטראמפ ולא מהממסד הישראלי.
הסיבה לדשדוש אינה כוחנו הצבאי או מעמדנו המדיני, במלחמת יום העצמות הוטל אמברגו נשק על ישראל וניצחנו באופן מכריע. הסיבה לכך שאנו לא מנצחים היא זרעי הספק בצדקת הדרך שנשתלו ברוח הישראלית. הגענו למלחמה עם פיקוד שכל חייו עסק בניהול סכסוך ולא בהכרעתו, פיקוד שמעולם לא חשב על הנחתת מכות מנע או מלחמה יזומה אלא עסק רק בתגובתיות לאויב.
ה-7 באוקטובר, אותו אסון ומחדל בלתי נתפס, נתן לנו את הלגיטימציה בחודשים הראשונים למלחמה לעשות כמעט כל מה העולה על רוחנו, איש לא ידע איך בדיוק "מנצחים" אך כולם ידעו בוודאות ש"הכיבוש משחית".
2+כעת, לאחר מעל שנה וחצי של מלחמה, נראה כי מה שהיה ברור לרוב העם ב-8 באוקטובר, החל לחלחל לממשלה ולצבא אך עדיין לא מספיק. בעוד שרבים הבינו שלא ניתן לחיות עוד רגע אחד לצד חיות האדם מעבר לגדר, מנהלת ההגירה כמעט ואינה קיימת. המבצע הצבאי אליו יצאנו אינו נראה עד כה כמהלך כיבוש והכרעה אלא כ"הפעלת לחץ לשחרור החטופים". 600 ימים אחרי תחילת השביעי באוקטובר ו-58 שנים לאחר מלחמת ששת הימים מדינת ישראל עדיין לא באמת מסוגלת נפשית לנצח עד הסוף.
אני מאמין ברוח הישראלית הגדולה הנושבת בכל חלקי העם מאז שמחת תורה 2023. ללוחמים בשטח אין שום שאלות לגבי צדקת הדרך וכך גם לחלק משמעותי בהנהגת המדינה. אני מקווה ומתפלל שהפיקוד המדיני והצבאי של ישראל התעלה לגודל השעה שאולי לעולם לא תחזור, על חרבו של גדעון להיות מונפת באופן סופי על הרצועה. זה הוא הזמן לחתור לניצחון, בדמות כיבוש מלא והגירה מהירה. אין לנו עוד 600 ימים לבזבז.
