600 ימים חלפו מאז פרצה המלחמה. 14,400 שעות. לא פחות מ-864,000 דקות. שבעה באוקטובר תפס את כולנו לא מוכנים וגבה מחירים כבדים מנשוא. חלפו ימים, שבועות, והאסימון נפל: אין מנוס מתמרון קרקעי, יהיו המחירים אשר יהיו. והמחירים? גבוהים מאד. 416 חיילי צה"ל נפלו מתחילת התמרון. 58 חטופים עדיין נמצאים בעזה, בהם לפחות 20 בחיים.
600 ימי לחימה, בהם שבו הביתה 193 חטופים. נכון, זה לא כולם – אבל זה גם הישג לא מבוטל. כדי להגיע למספר הזה, ישראל פעלה באין ספור מישורים – צבאיים ומדיניים – כשהם שזורים זה בזה. היא סחטה את הלימון והותירה ממנו בקושי את הקליפה, וכעת, כשבידי חמאס נותרה כמות מצומצמת של קלפים, הוא מתבצר בעמדתו.
4+ההתבצרות של חמאס היא בבחינת "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים". ברגע שהבין שניסיונות התחבולה שלו נכשלים בזה אחר זה, והנה כבר שוחררו/חולצו 193 חטופים, הוא התעורר. הבין ששחרור נוסף של חטופים יביא רשמית לנפילתו הסופית. ואם כבר נפילה, אז לפחות אחת כזאת שתכאיב גם לישראל ובמקום הכי כואב שלה – על חשבון בניה.
חמאס מזמן כבר לא נמצא בעמדה אליה התרגל לאורך השנים. פעם בכמה חודשים סבב לחימה אינטנסיבי שכולל שיגור של מאות אם לא אלפי רקטות, אולי מדי פעם תמרון קרקעי מוגבל או מכות אש מהאוויר, אבל שם זה נגמר. חמאס לאורך שנים ידע שלא משנה מה יעשה – ישראל בסופו של דבר תיפול למלכודת שאליה כיוון מלכתחילה, ותקנה שוב את השקט הממכר.
4+מלחמת חרבות ברזל דחקה אותו לפינה. לאחר שהזיית כיבוש דרום ישראל קרסה בתוך פחות מיממה, חמאס הבין את עומק הבור שכרה לעצמו. חמאס פגש ממשלה ימנית, באופוזיציה ובעולם יש שיראו בה אפילו "קיצונית", שלא מוכנה לוותר ולסגת ולו במילימטר אחד מהרעיון של הכרעה וניצחון מוחלט. חמאס מנסה לשבור את החומה הימנית הזאת בכל מחיר, משסע, מפלג, מפעיל טרור פסיכולוגי מהסוג האכזרי ביותר, ורושם הישגים נאים בכל מה שקשור להעמקת הקרע החברתי בישראל. אבל דבר אחד הוא לא מצליח לעשות – לסיים את המלחמה.
וזה שורף אותו. מעייף, מתיש. כל מי שיספר לכם אחרת, משקר ביודעין. חמאס מרוסק, מנותץ, כמעט חסר ערך. אבל גם יודע לשחק את המשחק. לא פלא, הייתה לו שכנה ללמוד ממנה לאורך השנים מהו חוסן, מהי אסטרטגיה ומהי אמונה בצדקת הדרך. אלא שבמקרה שלו לא צדק ולא דרך יש כאן, אלא קידוש המוות בשם הג'יהאד.
4+ומה הפתרון לגישת ה"תמות נפשי" המודרנית של חמאס? הגברת הלחץ הצבאי. כן. פתרון מדיני באשר הוא, יעיל נקודתית לטווח הקצר בלבד. גם האופוזיציה יודעת זאת, אבל למזלה היא לא צריכה להנהיג. ההפך, היא צריכה להפריע להנהגה. לאופוזיציה אין אחריות. מה שלא יקרה – הממשלה בכל מקרה היא זו שתהיה אשמה.
אם כך, מבינה האופוזיציה, למה לא לקנות את ליבם של משפחות החטופים האומללות, שנאלצות לשאת על גבם את עול הגעגוע, המחשבות, הפחדים, החרדות והחששות לגורל בניהם? למה לא לרכוב על השנאה לנתניהו שמושרשת בין כה וכה בחלק גדול מאוד ממתנגדיו?
4+אל לנו להתרגש מקריאות וזעקות של אלו שכל מה שמעניין אותם כרגע הוא הפלת הממשלה, לצד ניסיונות לזכות באהדת הציבור כדי לנסות להקים ממשלה בקולותיהם של מעלילי עלילות הדם על העם היהודי במקרה הטוב, ותומכי טרור במקרה הרע.
הגברת הלחץ הצבאי תעמיד את חמאס על קצה התהום, ושם, מפת השיקולים תקבל לפתע תפנית. ברגע שהסיכויים יאזלו, והנפילה תהיה קרובה, האינטרסים האישיים יחדרו עמוק עמוק לשיקול הדעת. ההנהגה שנותרה תבין שהגישה של "תמות נפשי" כבר לא משתלמת, כל עוד יש לה דרך להימלט על נפשה. ופתאום נשמע קולות שמתחננים להפסקת אש, בכל תנאי, בכל תמורה ומחיר.
4+לישראל יש את כל התנאים לנצח את המלחמה. זו לא קלישאה. נכון, יש קשיים, יש מילואימניקים שמתקשים להגיע לסבב לחימה נוסף, אבל למרות הקושי – עם ישראל לא ירא, גור אריה הוא. 600 ימים חלפו, ועדיין 5 אוגדות מתמרנות ברגעים אלו ממש ברצועת עזה. ועוד עשרות אלפי לוחמים מוצבים בגזרות רבות נוספות ברחבי הארץ. אנחנו עם של אריות, לוחמים אדירים שלא רואים שום דבר בעיניים למעט הכרעה וניצחון, ולמענם, למען החטופים, ולמען עתידה וביטחונה של מדינת ישראל – צריך להתחיל לפעול.
ולפעולה הזאת יש שם: כיבוש והגירה. מה שלא יקרה, צריך להשלים את פעולת הכיבוש. מיד לאחריה, להוציא לפועל את פעולת ההגירה. באמונה שלמה, ומתוך ראייה אסטרטגית ברורה – במצב העניינים שנוצר, זו הדרך היחידה הלכה למעשה להשיב את אחינו החטופים הביתה.
