זקני הציונות הדתית ובהם הרב צבי ישראל טאו, הרב שלמה אבינר, הרב אביגדור נבנצל, הרב עמיאל שטרנברג ועוד יצאו בקריאה שלא לעלות להר הבית "בימים גדולים אלו, בהם עמנו ניצב לבדו במערכה קשה וארוכה, מול אויבים רבים וקשים, עלינו לחזור ולזכור את מקור כוחנו, מקום הקודש, וממנו לשאוב עוז ותעצומות".
במכתב שפרסמו הם קראו: "רשעי עולם שקמו עלינו לבלענו, מדרום ומצפון, הם ותומכיהם בכל העולם, שואבים כוח, עקשנות והשראה מאמונתם הכוזבת שהם נאבקים על כבוד המקום המקודש להם. במנהרות הרצח שלהם ציירו את צורת מסגדם. אבל לא ככל הגויים בית ישראל. הננו עומדים לפני הר בית אלוקינו, "מרום מראשון מקום מקדשנו", באימה, ביראה ובהערצת קודש, ובשמירה יתירה על קדושתו ומוראו.

"מרן הרב קוק זצ"ל, הרב הראשי לישראל, היה מפרסם לפני כל חג ומועד את אזהרתו מכניסה להר הבית. לפני נ"ח שנים, עת זכינו ובחסדי ה' יתברך עלינו חזר הר הקודש להיות ברשותנו ובבעלותנו, פרסמו הרבנים הראשיים לישראל דאז, והצטרפו אליהם כל גדולי ישראל מכל העדות והחוגים, את אזהרתם החמורה מכניסה להר הבית: "מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו… אנו חוזרים ומזהירים שבל יהין איש ואישה להיכנס בכל שטח הר הבית".
לדבריהם, "מאז ועד היום, המשיכה הרבנות הראשית לדורותיה, ועימה גדולי הדורות האחרונים, לחזור ולהזהיר בכל תוקף ובכל הזדמנות על דבר האיסור החמור של כניסה להר הבית, הכרוך בחששות חמורים של איסור כרת, בפגיעה במצות מורא מקדש, ובטומאת מקדש וקדשיו, עליה אמר אדוננו בר יוחאי שהיא "קשה מכל עבירות שבתורה" (תוספתא שבועות פרק א)".

הם כתבו: "מה נורא המקום הזה"! הר הבית אינו מקום של התיישבות, מגורים, טיולים וצילומים. חיזוק הריבונות בהר הבית לא ייעשה על ידי שוטטות והפגנות נוכחות, לא על ידי צילומים קבוצתיים ואירועים משפחתיים, ולא על ידי 'קביעת עובדות בשטח' ותעלולי ילדים מול המשטרה. אדרבה, כל אלו רק מחלישים את אחיזתנו בו, וכדברי ספר חסידים: "לא נהגו נכרים קלות ראש ובזיון בבית ד' עד שנהגו בו ישראל".
"לא מן הערבים הלוטשים עיניהם על ההר אנו מתייראים, כי אם ממי ששיכן שמו הנורא שמה, ממי שציוונו על מוראו. כניסה להר הבית כיום, לא רק שלא מסייעת לנו לנצח במלחמה עם אויבינו, אלא אדרבה רק ממעיטה מזכויותינו ופוגעת בשייכותנו ובבעלותנו על מקום מקדשנו – וכתוצאה מכך גם מחלישה, מזיקה ופוגעת במלחמתנו מול אויבינו".

לסיום קראו: "נכספה וגם כלתה נפשנו לחצרות ד', אבל לדאבון ליבנו – אין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניו ולעשות חובותינו בבית בחירתו, מפני היד שנשתלחה במקדשו. דווקא מתוך כיסופינו וגעגועינו למקום בית חיינו, עומדים אנו מרחוק, בדחילו ורחימו ובחרדת קודש, שמא נפגום ח"ו בקדושתו הנשגבה. חייבים אנו להיזהר שלא נחלל ולא נוריד, במעשינו ובמחשבותינו, את חרדת הקודש הראויה להיות בנו ביחסנו למקום הקדוש.
"מלאי ציפיית ישועה, מלאי עוז וגבורה, מלאי יראה וחרדת קודש, הננו נעצרים ונצבים מול הכותל המערבי, אשר לא זזה ממנו שכינה, ומשכוספים אנו אל העומד אחר כותלנו, שיעלנו מעלה מעלה, להיות ראויים להיכנס אל ביתו, שיבנה שמה במהרה. ובזכות מצות מורא מקדש, ושמירה על קדושת הר בית חיינו, נזכה ויתן לנו ד' עוז ותעצומות לנצח את אויבנו, עד כלותם".
