בימים אלה לפני 20 שנה, אלו ימים שמדינת ישראל נערכת לגירוש מגוש קטיף. לפני 20 שנה פחות יום – ב־22 במאי 2005 – אמנון אברמוביץ’ טבע את המושג "אתרוג". זה אולי הסמל המובהק ביותר לחיבוק התקשורתי שלו זכה המהלך המדיני המופרע והמסוכן שקיבל את הכינוי התנתקות.
הביקורת הושתקה, האזהרות הוזנחו, התקשורת עבדה בשיתוף פעולה עם המהלך- גירוש של אלפי יהודים מבתיהם, מסירת שטחים לאויב, והבטחות ש"זה יביא ביטחון". גם אז היו כאלה שזעקו אבל לעגו להם, השפילו אותם, קראו להם פנאטים, אמרו להם "יהיה בסדר". היום – כולנו חיים את התוצאה.
1+התינוקות שפונו אז מגוש קטיף בזרועות הוריהם – היום לובשים מדים ונלחמים בעזה. נופלים, נלחמים, מתקנים. דור של לוחמים מנסה לתקן את מה שאתרוג רקוב השאיר מאחור.
לפי מפת ההתנתקות מאוגוסט 2005, ניתן לראות את המקומות שמעסיקים את מדינת ישראל היום. היישובים היהודים נמחקו, במקומם צמחו מעוזי טרור. וזו מפה חשובה, היא מאפשרת לנו להבין איך מהלכים מדיניים דרמטיים תמיד יפגשו מציאות עתידית.
1+המפה מלמדת אותנו איפה נהיה עוד 20 שנה אם נוותר כעת, אם נקשיב לכל הצורחים והזועקים למען עצירת הלחימה. וגם כעת שוב אותם אולפנים, שוב אותם פרשנים, שוב אותם מאתרגים, שוב מנסים להנדס תודעה: "די, עייפנו", "אפשר לסיים", "חמאס מורתע".
אבל אנחנו כבר היינו שם, בכל פעם שהפסקנו – חמאס בנה. בכל פעם שוויתרנו – חמאס התחמש וכל פעם שחשבנו ש"יהיה בסדר" – קרה בדיוק ההפך. חמאס לא צריך ריסון, הוא צריך להיעלם, בלי שטחים, בלי קונספציות. ההיסטוריה שלנו זועקת. הגיעה העת להקשיב ולבחור הפעם בדרך אחרת: לא עוצרים, לא מתבלבלים, לא מאתְרגים. מכריעים!
