מעל עשור אנחנו מתבוססים באשליה. בכל כמה שנים – סבב. “למגר את חמאס”, “לשקם את ההרתעה”, “לאפשר שקט לתושבי העוטף”. והכול חוזר על עצמו. אך ב־7 באוקטובר 2023, איבדנו את האפשרות לחזור לאחור. אין עוד “הרתעה”, אין עוד “ניהול סכסוך”. יש או ניצחון – או תבוסה.
כעת, כשהכוחות שלנו בעומק עזה, כשהדם עוד לא יבש, אנחנו מוכרחים לבחור בדרך שתשנה את פני האזור. לא עוד פעולה צבאית שתסתיים בהסדרה מקרטעת, אלא תמרון מוכוון הגירה – אסטרטגיה צבאית ומדינית שמשלבת הפעלת כוח מכריע לצד עידוד יציאה מרצון של פלשתינים מהרצועה למדינות שלישיות.
האויב הוא לא רק חמאס. האויב הוא רעיון. תרבות מוות עמוקה, מושרשת, אנטי־אנושית, שטופחה על ברכי השנאה והכחשת זכות קיומנו. מול תרבות כזו אין מקום לרפיון מוסרי. עלינו לשוב למקורותינו – לא רק לקרביים אלא גם לרוח.
התורה מחייבת אותנו לזכור ולפעול: “זְכֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִשְׁכָּח". (דברים כ”ה) ההקבלה לעמלק איננה רק זיכרון היסטורי. היא קריאת כיוון מוסרית: מול רע שמבקש להשמיד אותך — אין מקום לפשרה. אין מדובר באוכלוסייה נייטרלית, אלא בזירה ש־רובה המוחלט מזדהה עם חמאס, תומך בטבח, מגדל את ילדיו לשנאה.
כעת יש להתחיל באסטרטגיה אחרת של תמרון מוכוון הגירה. מדובר באסטרטגיה שמזהה כי הפתרון למרחב עזה אינו עוד שלטון אחרון על אותה אוכלוסייה עוינת, אלא שינוי דמוגרפי. המטרה אינה חיסול זמני של ארגון — אלא שינוי יסודות החיים ברצועה.
יש לעשות זאת דרך השלבים הבאים :
1. תמרון קרקעי רחב ונמשך, המייצר תחושת חורבן ומחיר מתמשך – תוך שמירה על מוסר לחימה יהודי.
2. יצירת מסדרונות הומניטריים והסדרה עם מדינות יעד המעוניינות בקליטת פלשתינים (כמו טורקיה, מצרים, קטר, או מדינות אפריקאיות).
3. תמריצים כלכליים ליציאה מרצון, כולל פיצויים, אזרחות, אפשרויות תעסוקה במעבר.
4. השתלטות ביטחונית על מרחב עזה לצמיתות, בדגש על גבולות פתוחים ליציאה – לא לכניסה.
יש שיאמרו שזו תוכנית “לא מוסרית”. אך המוסר האמיתי הוא המוסר שבוחר בצד החיים. המוסר שבוחר להגן על ילדינו גם במחיר גירוש אויבים, גם במחיר שינוי סדרי עולם.
האם השארת עזה על תושביה, בהפוגה זמנית, וחזרה לטבח הבא – היא מוסרית?
האם מניעת חזרה של העקורים צפונה, תוך יצירת מציאות חדשה — היא לא חמלה אמתית על עתיד ילדינו?
המקרא מלמדנו: “כִּי־תָבֹא עַל־הָעָרִים… וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם” (דברים כ’). אך כאשר אין שלום, כאשר האויב משיב ברצח – חובה להכות.
אנחנו דור של בני דוד שאינו מוכן עוד לפחד. דור של מילואמניקים, לוחמים, חולמים אזרחים ויהודים. דור שמאמין שעם ישראל לא חזר לארצו כדי להתקפל מול אויביו, אלא כדי לממש את ייעודו — לחיות כעם חופשי, חזק, מוסרי — בארץ אחת, שאין לה תחליף.
