בזמן שחיילי צה"ל נלחמים בתנאים קשים, בתוך הריסות, ללא מקלחות במשך שבועות, עם תנאים מינימליים – ממשלת ישראל החליטה "לפנק" את תושבי הרצועה ולהעביר סיוע לתומכי החמאס עם אוכל וציוד. האם מישהו עצר לרגע ושאל את עצמו: האם הם באמת רעבים?
הכנסת הסיוע הבוקר תשפיע לטובת חמאס ולרעת לוחמינו. בשיחה שקיימתי עם קצין בכיר הנמצא ברצועה, הוא אמר לי: "שבועות שלא התקלחנו, אנחנו אוכלים מנות קרב, וכדורים שורקים מעל האוזניים שלנו – ובסופו של דבר, הממשלה נותנת דלק לחמאס".
1+במרכז הרצועה אפשר למצוא תיעודים של מסעדות לגלידות, אפל בלגי, נס קפה – ויש שם חלב טרי, מזגנים עובדים, חשמל, דלק ואוטובוסים שנוסעים. אז למי בדיוק אנחנו מכניסים סיוע? לאנשים שממשיכים לחיות את חייהם, בעוד החיילים שלנו נותנים את כל כולם בתנאים קשים מנשוא?
עם ישראל שוכח מהר מדי. אם רק היו פותחים את ישיבות הקבינט עם התמונות מה-7 באוקטובר – תמונות של הזוועות, הפשעים והרציחות – אולי ההחלטה המבישה הזו לא הייתה מתקבלת. האם מישהו באמת זוכר את מה שעברנו אז? האם מישהו באמת מבין מי הם האנשים שמקבלים עכשיו את הסיוע שלנו?
1+מי שביצע את הפשעים הקשים ביותר ב-7 באוקטובר היו אותם פלאחים, אלה שפשטו באור יום, שדדו, טבחו, אנסו. והם היום אלה שמקבלים מאיתנו סיוע. זו לא חמלה, זו נאיביות מסוכנת. במקום לפעול בנחישות ולהבין מול מי אנחנו עומדים, אנחנו בוחרים להתעלם מהמציאות הקשה ומפנקים את אויבינו.
צריך להבין שאויב שנלחם בנו באכזריות כזו לא יכול לקבל סיוע בשעה שאנחנו נאבקים על חיינו. זו טעות מוסרית שתעלה לנו ביוקר. חייבים להתעורר לפני שהמציאות הקשה תכה בנו שוב.
אנחנו חייבים לעבוד אחרת – כי אויב שבע לא נכנע. לא נוכל להכריע אויב שבע, אנחנו רוצים לנצח. גויסו 5 אוגדות ו-60 אלף חיילי מילואים והתחושה היא שלא רוצים ללכת עד הסוף.
