אי אפשר יותר לשתוק. הכנסת סיוע לעזה ברגע הזה – זה לא טעות, זו יריקה בפרצוף. של הלוחמים. של המשפחות השכולות. של העוטף. של עם ישראל כולו. אבל האמת היא שזה לא רק על הסיוע. זה על התחושה שהרבה מאיתנו סוחבים מהיום הראשון של המלחמה – תחושת חוסר אמון.
בכל חזית – בדרום, בצפון, בכל פעם שנראה שהנה, הפעם זה עד הסוף, צצה פתאום בלימה. כאילו מישהו מאחורי הקלעים מושך את החוטים, עוצר את המבצע ברגע האמת, ומחזיר אותנו לקונספציה.
2+נמאס. נשבר. החיילים כבר בסבב חמישי עם רוח ומוטיבציה גבוהה!! והמנהיגים? ממשיכים לזגזג. ממשיכים לפחד. ממשיכים להכניס סיוע – כאילו לא ראינו את הזוועות, כאילו לא הבנו מי אלה "הבלתי מעורבים" האלה.
הרי אנחנו כבר יודעים – בעזה אין חפים מפשע. זה לא חמאס לבד – זו האוכלוסייה כולה. אלה שבזזו שרפו ואנסו, העזתים ביצעו את הזוועות בטבח – ומי שמכניס להם אוכל, מים, דלק ואינטרנט – מחזק את האויב. מחליש אותנו. גורם ללוחמים להיכנס שוב ושוב לשטח ממולכד, כשבעורף מלטפים את מי ששלח להם את הפצמ"ר.
2+אם בכל זאת מישהו בשלטון מתעקש על הכנסת סיוע – לפחות שיעשה את זה כמו שצריך. עם תאי שטח ברורים, עם סינון מדויק, עם זיהוי ברור של אויב לעומת מי שאפשר להשאיר חי. ואז – אש. אש כבדה. בלי להתנצל. בלי להפסיד חיי לוחמים על כל חולה מדומיין בצד השני.
אבל בינינו? זה לא באמת על הסיוע. זה על הכיוון. ואנחנו מריחים אותו היטב וזה מריח כמו עוד סבב. כמו עוד עסקה. כמו עוד דחייה במקום הכרעה. ואנחנו? לא רוצים עוד סיבוב.
2+לפחות הומניטרי בעד הומניטרי. איפה כל מי שצועק בכל מחיר?! מי שצריך לשלם את המחיר זה האויב הנאצי ברצועת עזה. המחיר לא על הגב של הלוחמים. אנחנו רוצים ניצחון. עזה כבושה. הכרעה. גירוש מחבלים, הגירת אוכלוסיה מרצון. סוף אמיתי.
או שמנצחים או שהממשלה ומקבלי ההחלטות יילכו הביתה. אם אתם לא מסוגלים להוביל אותנו לניצחון – אל תובילו אותנו בכלל.
