מאז 1967 ישראל מקיימת שלטון צבאי-בירוקרטי בשטחי יהודה ושומרון, אך בפועל מנהלת מדיניות של קיפאון אסטרטגי. השלטון האזרחי לא הוחל, מדיניות ההגירה לא הופעלה, קצב ריבוי האוכלוסייה המקומית גדל מאוד ויחד איתו צמח הטרור.
אירועי 7 באוקטובר חשפו את הסכנה הטמונה במציאות הזו, והפכו את המשך הסטטוס קוו לא רק לשגוי, אלא למסוכן. לנוכח המגמות הבינלאומיות, חזרת הנשיא טראמפ לבית הלבן, והנכונות הגוברת בציבור הישראלי לבחון חלופות – הזמן להביא לשינוי יסודי במדיניות ישראל ביהודה ובשומרון, הגיע.
5+58 שנים של "ניהול" ו"הכלה" במקום הכרעה ויציבות
מאז מלחמת ששת הימים, ישראל לא הכריעה בשאלת יהודה ושומרון. תחת שלטון צה"ל והמנהל האזרחי, נבנתה מערכת חצויה: מצד אחד שליטה ביטחונית, ומהצד השני, הימנעות מהחלת ריבונות. מדיניות זו – שאופיינה בגמגום גם תחת ממשלות ימין (השולטות ברצף מאז 1977, עם הפסקות מעטות) – יצרה ואקום רעיוני ומעשי, אותו מילאו ארגונים עוינים, ביורוקרטיה חסרת שיניים, תסכול מתעצם של האוכלוסייה המקומית וטרור גובר.
לפי דו"ח "המכון למחקרי ביטחון לאומי" (INSS, 2022), ניהול השטח ללא הכרעה הביא להתרופפות השליטה האזרחית והביטחונית כאחד. המערכת הביורוקרטית סיבכה את חיי הפלשתינים, מבלי להעניק להם אופק; ובמקביל, מנעה מההתיישבות היהודית את התרחבותה הרציפה והאסטרטגית.
5+צמיחה דמוגרפית פלשתינית מול קיפאון מדיני
לפי הנתונים הסטטיסטיים הנבדקים מאז 1967 ועד היום, האוכלוסייה הפשתינית ביהודה ושומרון צמחה מכ־0.6 מיליון ב־1967 לכ־3.0 מיליון ב־2023 (ואף יותר). שיעור הילודה ממשיך להיות גבוה למרות הירידה הדרמטית בפריון האישה הפלשתינאית (מעל 3.1 ילדים לאישה, כיום). נרשמת עלייה בעיור, באבטלה ובתלות כלכלית בישראל.
במקביל, סקר מקיף ומעמיק של "Arab Barometer" (2023) מצביע על ירידה בתמיכה ברשות הפלשתינית, ועל עלייה בתמיכה בחמאס ובמאבק מזוין. בקרב צעירים פלשתינים – מעל 60% מזדהים עם גישת "מאבק עד השחרור המלא". זו אינה רק תופעה אידיאולוגית – אלא פצצה מתקתקת דמוגרפית, גיאוגרפית ותודעתית.
5+הגירה ערבית – מגמה אפשרית
למרות הסיקור התקשורתי הדל, קיימת תנועה מתמשכת של פלשתינים החוצה. לפי סקר של מכון פיו(Pew, 2019) 52% מהפלשתינים בגדה המערבית היו שוקלים לעזוב לו ניתנה להם אפשרות חוקית לכך. הנתונים מוכחים שוב כאותנטיים ואף מקבלים חיזוק והעצמה, בשנה האחרונה לאחר ולאור אירועי ה 7/10 ומדיניות ישראל באיו"ש.
מדינות המפרץ ובכללן סעודיה, כמו גם מצרים וירדן מגבילות את כניסתם, אך בנסיבות פוליטיות מתאימות – ייתכן ותיפתחנה דלתות. מהלך ישראלי מתואם – שיציע סיוע הומניטרי, תמריצים כלכליים ושיתוף פעולה עם מדינות יעד – עשוי להוביל לגל הגירה מרצון.
5+טרור בצמוד למרכזי אוכלוסייה ישראליים
יהודה ושומרון שוכנים בלב הארץ. קלקיליה צמודה לכפר סבא ושוכנת על כביש 6, טול כרם נמצאת מרחק נסיעה של 15 דקות מנתניה, וחברון מהווה זירה רותחת סמוך לבאר שבע. ג'נין יושבת על עפולה ויישובי התענכים ורמאללה כמו גם בית לחם, שוכנות בפאתי ירושלים.
אירועי הטרור של השנים האחרונות 2023–2025 הראו: רוב הפיגועים בוצעו על ידי יחידים מהאזור, ללא תשתית רישמית – אך עם אידיאולוגיה ברורה. חמאס, הג’יהאד האסלאמי ופת"ח ממשיכים להטיף לאינתיפאדה, לפגיעה ביהודים, לרציחתם "ולסילוק הכיבוש בכל האמצעים".
5+למרות פעולות הסיכול העצימות שנעשות ברצף, מאז ה 7/10, לא ניכרת עצירה או הפחתה משמעותית באירועי הטרור באיו"ש. מתברר כי, ללא נוכחות קבועה של התיישבות יהודית – צומח ריק ביטחוני (כגון באיזור ג'נין, שיפולי גב ההר ובקעת הירדן ובאיזור שכם), המשמש חממה לטרור. זה אינו רק איום, אלא קריאה לפעולה.
מדיניות ההתיישבות – חזון או בלימה?
בשנים האחרונות צמחו חוות בודדים, יישובים חקלאיים וגרעינים קהילתיים יהודיים, בעיקר בשטחי C. אך מולם – ריבוי צווי הריסה, בלמים משפטיים, והעדר מדיניות ממשלתית ברורה. לפי דו"ח של "רגבים" (2022 מלחמת-ההתשה-2022-הבניה-הפלשתינית-הלא-חוקית), מרבית ככל הבנייה הערבית הלא חוקית מתבצעת בשטחי C ובאיזורים אסטרטגיים הפוגעים ברצף הטריטוראלי של היישובים ביו"ש, מהווים איום על היישובים וצירי התחבורה ויוצרים למעשה רצף קרקעי מדיני של הרשות הפלשתינאית. התגובה הישראלית איטית להחריד, וזאת למרות הקמת "מנהלת אזרחית" ע"י השר במשרד הביטחון סמוטריץ' והגם שהפעולות שעושים שם חשובות ובעלות משמעות חיונית ומרחיקת לכת.
כך למשל וכדוגמה מובהקת למדיניות לעיל, מניעת פינוי הפלישה הערבית הלא חוקית ב ח'אן אל אח'מר. בדואים משבט הג'האלין, שפלשו לפני כ 15 שנים לאדמות מדינה בצמידות לגוש יישובי אדומים ועל כביש 1 (כך שכל מי שנוסע לים המלח, לא יכול לפספס אותם).
עם הזמן ובסיוע אירופאי נדיב הם התעצמו ובנו מבני קבע, בתי ספר וכד'. למרות שבג"ץ כבר 9 פעמים נתן לממשלה "אור ירוק" לפינויים, הדבר לא קורה. הם למעשה תקעו טריז על אפשרות החיבור של ירושלים עם מעלה אדומים, גוש אדומים וים המלח וגם כשכל הכלים החוקיים והוראות בג"ץ מאפשרים פינוי – הדבר לא מתבצע ע"י הממשלה.
היכן שאין התיישבות – שולטת התשתית העוינת. הוכח שוב ושוב: יישוב מביא ריבונות, ביטחון וכלכלה; ואילו ואקום – יוצר ומגביר טרור.
מדיניות נתניהו – אחיזה כפולה
למרות הצהרות רבות, ממשלות נתניהו (האוחז בהגה השלטון כבר משנת 1996, במשך יותר מ 17.5 שנים בשלוש תקופות כהונה לא רצופות) נמנעו מהחלת ריבונות, לא אישרו תכניות הגירה יזומות, ובלמו שוב ושוב יוזמות התיישבות מאסיביות ואסטרטגיות.
5+ביקורת רבה מופנית כלפי הממשלה, על "היעדר תיאום אסטרטגי בין משרדי הממשלה", בטיפול בסוגיות יסוד ביו"ש (כגון: כשלים תעבורתיים, אכיפה כלפי עבריינות תנועה, זיהום אוויר, מים סביבה ומשאבי טבע – המשפיע על תוככי מדינת ישראל הקטנה, פגיעה באתרי מורשת וארכאולוגיה מהם בעלי ערך עולמי, ועוד) ועל כך ש"ממשלת ישראל נוקטת מדיניות נגררת מול מציאות משתנה".
איפיון שלא מאפשר להקדים רפואה למכה ולמנוע בעיות טרם העצמתן או אף היווצרותן. בלשון פשוטה, ביו"ש מתנהלים מ"היום להיום" ללא כל התבוננות אל עבר המחר. מכבים שריפות (וגם כאן ללא מדיניות מוכוונת או הצלחה רבה) ומאפשרים לתושבים "קיום על הקצה" וכל אימת שחלה התפוצצות או התפרצות, פועל הריבון הוא הצבא והמינהל, להורדת הלהבות – עד לאירוע הבא.
במילים אחרות – ממשלות הימין ניהלו מדיניות של שמרנות יתר, מתוך פחד מתגובות בינלאומיות או פנימיות. הפכו את מדיניות ההכלה וקניית שקט (מדומה), תמורת מישכון העתיד שלנו, לאידיאולוגיה. אירועי ה 7/10 שינו את המצב ומחייבים תרגום מיידי של הדבר לשפת המעשה, גם ביו"ש.
כעת זוהי שעת כושר אסטרטגית
טראמפ, שחזר לכהונה, הצהיר בנובמבר 2024 כי יש "לשקול פתרונות יצירתיים לניקוי עזה מהקיצוניים" ואף ציין כי "העולם צריך לתמוך בתנועה חופשית לפלשתינים שרוצים להתחיל חיים חדשים במדינות אחרות" (Fox News, 2024). אמירה חשובה שמאז הוא חזר עליה פעמים רבות. במקביל, מדינות האזור – סעודיה, ירדן, מצרים ואיחוד האמירויות – חוששות מהקצנה אסלאמית ומסכנה דמוגרפית פנימית.
על ישראל לנצל את המומנטום: לקדם מהלך לגיוס בינלאומי לטובת פרויקט הגירה מרצון, תוך הפעלת תמריצים – ולא כוח של ערביי יו"ש. אין הכוונה לטרנספר כפוי, אלא להיפרדות הדרגתית, הומאנית ומבוקרת, שבמרכזה – חיזוק ההתיישבות היהודית והפחתת החיכוך עם אוכלוסייה עוינת.
בין קיפאון להתפכחות
סקרים מהשנה האחרונה שנערכים בקרב הציבור הישראלי מלמדים כי מרבית הישראלים, מתנגדים למדינה פלשתינאית. חלק גדול מהישראלים תומכים ב"הפרדה מהאוכלוסייה הפלשתינית" וחלקים הולכים וגוברים בחברה הישראלית תומכים בעידוד הגירה מרצון.
מדובר לא רק בתמיכה אידיאולוגית – אלא בהבנה שמה שהיה – לא יחזור. המציאות של טרור יומיומי, עימות עם אוכלוסייה מזדהה עם חמאס, והיעדר ריבונות ברורה – אינם מהווים רק קושי מטריד. הם סכנה קיומית. אירועי ה 7/10 הפנימו את ההבנה של הציבור הישראלי, בדבר הסכנה המיידית לשיחזור מעשי טבח מצד הפלשתינאים, השואבים עידוד ממה שקרה בעוטף והם בעלי יכולות וזמינות לעשות זאת, בין היתר, לאור סמיכות מטרידה שלהם ליישובי עמק חפר, נתניה, כפר סבא ועוד.
בעוד עזה רחוקה פיזית ממרכזי האוכלוסייה (יחסית. וגם בנדון אירועי ה 7/10 לימדונו שהאויב התגבר די בקלות על קושי זה). יהודה ושומרון הם הלב הגיאוגרפי של ישראל. המרחק בין ההתלקחות לבין חדר הממ"ד – דקות ספורות. תאי טרור, פיגועים ספונטניים, קריאות לג'יהאד – כולם סמוכים לגני ילדים ביהוד, לרכבות במודיעין ולמרכזי קניות בירושלים ולמסלולי נחיתה והמראה של מטוסים בנתב"ג.
החמצה אסטרטגית – והזדמנות נדירה
ההיסטוריה מוכיחה: חלונות הזדמנות אינם נפתחים לרוב פעמיים. הסכמי אברהם הראו שישראל יכולה לעצב מציאות – ולא רק להגיב לה. טראמפ בבית הלבן, דעת קהל מערבית מותשת מהפלשתינים והציבור הישראלי בשל לשינוי. נדרשת החלטה אמיצה – שתציל את המחר של כולנו.
סיכום
הקיפאון אינו ניטרלי – הוא סכנה. התפיסה הבנגוריונית שעיצבה את המדינה, נשענה על ההבנה שדריכה במקום ואי קבלת החלטה, איננה מצב ניטרלי – משמעה שקיבלנו החלטה גרועה. גרירת רגליים לא מהווה שמירה על הקיים, אלא הרס איטי והובלה למצב כאוטי. ההתפרצות של 7 באוקטובר הייתה קריאת השכמה – כעת יש לפעול. שינוי מדיניות ביהודה ושומרון איננו רק אפשרות – אלא חוב מוסרי, ביטחוני ואסטרטגי. ההזדמנות הניצבת בפנינו, לא תשוב.
