ההחלטה שעברה בקבינט המדיני-ביטחוני לחזור ולהכניס סיוע הומניטרי לרצועת עזה, לצד ההודעה מלשכת ראש הממשלה על משא ומתן המתנהל בקטאר לסיום המלחמה, מרתיחה את הדם של לוחמי המילואים. מי שמדבר איתם ביממה האחרונה שומע את הזעם, את התסכול, ובעיקר את תחושת הבגידה.
מאות אלפי אזרחים התגייסו בשנה החולפת. לא למילואים של שבוע או תרגיל שגרתי – אלא למלחמה. חיילי מילואים רבים עשו כבר למעלה מ-250 ימי שירות. חלקם עשו זאת בשנת הנישואין הראשונה שלהם, אחרים – בשבוע שבו הפכו להורים. ישנם צעירים שהניחו בצד קריירות, לימודים, עסקים. יש שנפלטו ממקום עבודתם, יש שעסקיהם קרסו, ולצערנו יש גם סיפורים של פירוק משפחות – הכול למען מטרה אחת: לנצח.
1+והם האמינו, האמינו להבטחות. אמרו להם שזו המערכה האחרונה. במיוחד בסבב האחרון, המסר היה – הפעם נכריע. לשם כך חזרו שוב לגבול, לגזרות הקשות. הרוב המכריע עשה זאת לא רק בצייתנות, אלא ברצון עז. אחוזי הגיוס היו גבוהים למעלה ממאה אחוז – כולם רצו להיות חלק. כולם זכרו את הזוועות: הטבח, האונס, ההצתות, הביזה. כולם רצו לוודא שחמאס לא יוכל עוד להרים ראש. לא לעצור. לא להיכנע.
אבל ביממה האחרונה משהו השתנה, במקום להכריע את חמאס, הקבינט החליט שוב לשלוח סיוע הומניטרי לעזה, ראש הממשלה מתרץ את ההחלטה שמדובר בהכרח להמשך הלחימה. גורם מדיני מוסר בהעלם שם שזה רק 'זמני' ללא פיקוח. המסר לחמאס ברור: תחזיקו מעמד עוד קצת, ואנחנו נתקפל.
1+לוחמי המילואים, אלה שנפרדו מילדיהם, איבדו עבודות, שילמו מחירים אישיים כבדים – מרגישים שדוקרים אותם בגב. הם לא יצאו למלחמה בשביל משא ומתן, אלא בשביל הכרעה. הם לא עזבו הכול כדי שחמאס יקבל עוד חמצן בשם סיוע הומניטרי.
במידה וההנהגה תפקיר את המערכה, ואכן הלחימה תיעצר ולא תושג הכרעה, ייווצר משבר אמון חריף בין צבא המילואים לדרג המדיני. משבר האמון שיתחולל לא יהיה רק רגשי – הוא יפגע פיזית, ממשית, ביכולת של צה"ל לגייס, להפעיל ולנצח. זה עניין של אמון בסיסי בין מדינה לבין אזרחיה. והאמון הזה הולך ואוזל.
המטרה צריכה להיות ברורה – ניצחון, עכשיו!
