כבר שנים שהדיון הציבורי בישראל בסוגיית "רצועת עזה" כמו גם בשטחי יהודה ושומרון, מתנהל בתוך פרדיגמה דו־ערוצית משעממת ומעייפת: או סיפוח או נסיגה, או שיקום או חורבן. משל הפתרונות האפשריים למצב הקטסטרופלי ברצועת עזה מוגבלים למסגרת הדיכוטומית הזו.
ייתכן כי הפתרון האנושי, המעשי והיציב טמון דווקא בכיוון השלישי, זה שאינו זוכה לדאבוננו לבמה פרקטית לעת עתה, אך מהדהד בליבם של רבים מתושבי עזה עצמם – האפשרות להגר ממנה ולפתוח בחיים טובים ואיכותיים במקום אחר.
לא מדובר ביוזמה אגרסיבית או באקט של כפייה, כי אם בזכות אנושית בסיסית – היכולת לבחור חיים אחרים. תחת שלטון טרור, בתנאי עוני מחפיר, בלי אופק תעסוקתי, ללא מערכת בריאות מתפקדת וללא תקווה – הרצועה הפכה לכלוב צפוף של ייאוש מתפשט.
3+ייאוש שמזין את עצמו ומתפרץ עלינו אחת לכמה שנים, ושיאו באירועי ה 7/10. במציאות שכזו, הרצון של תושבי הרצועה לעזוב והחובה שלנו ושל העולם הנאור לסייע בידם – אינו ביטוי לתבוסה – אלא לאנושיות. ולעולם – כולל לישראל – יש חובה מוסרית לאפשר את המהלך, לממן אותו ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל. שנת 2025 יכולה להתגלות גם כשנת התקווה לחיים חדשים במקומות אחרים של תושבי הרצועה.
לפי סקר שפרסם המכון הפלשתיני למחקרי מדיניות של דר' חליל אל שקאקי (PCPSR Press Release: Public Opinion Poll No (95)) במאי 2025, כ־50% מהעזתים הביעו נכונות לעזוב את הרצועה לו ניתנה להם האפשרות לעשות זאת (https://pcpsr.org/en/node/997). מדובר במגמה מובהקת, שהולכת ומתרחבת לאחר כל סבב לחימה. אך בעוד המציאות זועקת פתרון, השיח הציבורי נותר כבול לפרדיגמות ישנות, בעוד ההצעות הנכונות לפעולה המתבקשת, אינן מיושמות.
הגירה אינה גירוש
צריך להבחין בצורה ברורה בין הגירה מרצון לבין גירוש בכפייה. הגירה היא תהליך מוכר ולגיטימי במערכת הבינלאומית – אמצעי לפתרון מצבי קיצון אנושיים, לא פחות מהגנה הומניטרית או סיוע בינלאומי. עידוד מהגרים לצאת מרצונם ממקום מוכה אסון, מתוך שאיפה לחיים טובים ובטוחים יותר, הוא מהלך שראוי שיתמוך בו כל מי שמאמין בזכויות האדם.
כפי שציין המלומד הקנדי-בריטי פרופ' אריק קאופמן: "בעולם גלובלי, הגירה ממקומות של סבל אינה כישלון מוסרי אלא ביטוי של אנושיות. זו אינה כניעה, אלא הצלה" (Eric Kaufmann Whiteshift: Populism, Immigration, and the Future of White Majorities, New York: Abrams Press, 2019. 618 p.).
תקדימים בינלאומיים – זה עבד בעבר
דוגמאות היסטוריות רבות מוכיחות כי הגירה מסודרת יכולה לשמש כפתרון לקונפליקטים הרסניים. לאחר מלחמות הבלקן בשנות ה-90 של המאה ה-20 (במה שכונה גם "מלחמת קוסובו"), כתוצאה מהלחימה וממבצעי גירוש של הסרבים, כמיליון פליטים אלבניים נמלטו בעיקר מקוסובו.
רבים מהם נקלטו באלבניה עצמה. מקדוניה לבדה קלטה למעלה מ 250,000 פליטים אלבניים ומדינות אירופה (וכן ארה"ב וקנדה) קלטו עשרות אלפי פליטים – בעיקר אלבנים – במסגרת תוכניות בינלאומיות שאפשרו להם להשתקם, להשתלב היטב ולהקים קהילות משגשגות במדינות חדשות.
קנדה, שמהווה מודל עולמי מוצלח ומתמיד לקליטה הומניטרית, קלטה בשנות ה־70 מאות אלפי פליטים וייטנאמים, קמבודיים ולאואים – רבים מהם במסגרת מערך התארגנות קהילתי מקומי. עשור לאחר מכן, רובם הפכו לאזרחים מן השורה – בעלי מקצוע, אנשי חינוך, מהנדסים ובעלי עסקים והשתלבו באופן מצוין בחברה הקנדית.
באופן דומה, מדינות כמו גרמניה, שבדיה ואוסטרליה פתחו את שעריהן למהגרים מאזורי סכסוך שונים, לרבות סוריה, עיראק ואריתריאה. המודל הוא פשוט: שיתוף פעולה בין ממשלות, ארגוני סיוע והקהילה הבינלאומית, שמביא ליצירת תשתיות קליטה הוגנות ואפקטיביות, מאפשרים לרבים מהם להשתלב באופן מיטיבי במדינה החדשה והקולטת.
3+גם בעולם הערבי היו תקדימים להגירה ולקליטה מוצלחת של פלשתינאים: מדינות המפרץ, כמו כווית וקטאר, קלטו מאות אלפי פלשתינים לאורך העשורים, אשר נטמעו בשוק העבודה המקומי והקימו קהילות משגשגות. ירדן מהווה דוגמה מצוינת לקליטה נהדרת של מהגרים פלשתינים, המהווים עד היום קבוצת רוב במדינה.
הפלשתינים בירדן, ביססו את מעמדם וכיהנו ומכהנים עד היום כראשי ממשלה, שרים וחברי פרלמנט. משולבים לחלוטין בחברה העסקית והתרבותית הירדנית. ירדן משגשגת והחברה הירדנית, רק הרוויחה מהשילוב המוצלח של פלשתינים בתוכה.
במאה ה-19 ובראשית המאה ה 20, היו אלה היהודים שהיגרו בהמוניהם מאירופה, אל עבר יבשת אמריקה ונקלטו באופן מוצלח בה. לצידם היגרו עוד קודם לכן האירים והאיטלקים ונטמעו גם הם במולדת החדשה בצפון אמריקה.
פתרון מוסרי גם לישראל
מן הזווית הישראלית, הגירה מרצון מעזה עשויה לשמש לא רק כפתרון פרקטי, אלא גם כמענה מוסרי. ישראל, שאינה חפצה בשליטה ישירה על עזה ומבקשת להקטין את האיום הביטחוני הנשקף מתוכה, יכולה לתמוך בפתרון שאינו כוחני, אלא מציע אופק אמיתי למבקשי חיים חדשים.
פרופ' דן שיפטן מאוניברסיטת חיפה, חוקר ותיק של המזרח התיכון, טוען בעקביות כי עזה – כפי שהיא כיום – אינה ניתנת לשיקום. לדבריו, רק שינוי רדיקלי בתנאים הגיאוגרפיים והאנושיים של הרצועה עשוי להוביל ליציבות.
תמיכה אמריקנית ומדיניות אזורית מתחדשת
מדיניות ההגירה מרצון תואמת גם את הכיוון שאליו נעה הדיפלומטיה האמריקנית בשנים האחרונות. ממשל טראמפ, במהלך כהונתו הראשונה, קידם יוזמות שעסקו בהפחתת תסיסה אזורית באמצעות שיפור רווחה כלכלית, כולל עבור הפלשתינים – כחלק ממה שכונה "חזון השלום" שגובש על ידי יועצו וחתנו של הנשיא, ג׳ארד קושנר.
במסמך המדיניות שהוצג בוועידת בחריין ביוני 2019, נכתב במפורש על הקצאת מיליארדי דולרים לפרויקטים אזוריים, לרבות אפשרות לשיקום אוכלוסיות פלשתיניות מחוץ לרצועה (Peace to Prosperity, White House Archives).
הנשיא טראמפ, חזר מספר פעמים, בכהונתו הנוכחית, על תפיסת עולמו הרואה חיוניות בהגירת תושבי הרצועה ממנה. גישתו, תואמת את המובע במאמר זה, כי אין מדובר ב"עונש" בגין מעשי הפלשתינים, או "בניצחון" ישראלי, אלא בפתרון הומני מתבקש הנובע מחוסר יכולת של בני אדם להתגורר באזור מוכה אסון זה.
3+"הייתי רוצה שמצרים תקבל אנשים…מדובר בכמיליון וחצי אנשים, ואנחנו פשוט ננקה את כל העניין הזה ונאמר: זה נגמר" (דברי הנשיא טראמפ בינואר 2025). הוא חזר על דבריו ובצורה מפורשת בעת ביקור ראש הממשלה נתניהו אצלו (פברואר 2025), כשהוא מציין כי ישראל תעביר את השליטה בעזה לארה"ב בתום הלחימה וארה"ב תשתלט על הרצועה ותהפוך אותה לריוויירה מזרח תיכונית ללא תושביה הנוכחיים.
הנשיא טראמפ אומר בנדון דברים ברורים שאינם בעל משמע כפול: "US President Donald Trump has said the two million Palestinians who would be resettled in neighbouring countries under his plan to take over and rebuild the Gaza Strip would have no right of return. "No, they wouldn't, because they're going to have much better housing," he told Fox News. "I'm talking about building a permanent place for them" (BBC 10/2/25 by David Gritten).
יתרה מכך, מגמות עכשוויות בעולם הערבי מצביעות על מעבר הדרגתי מתמיכה בלתי מסויגת ב"התנגדות" לאופק של שגשוג, יציבות ושיתוף פעולה אזורי. הסכמי אברהם, שנחתמו בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, מסמנים את התנועה הזו – מהכחשה להכרה, ומהתנגשות לתועלת הדדית.
בהקשר זה, פרויקט הגירה מרצון נתפס לא רק כארגומנט לוקאלי – אלא כמרכיב של חזון אזורי חדש. אם בעבר פתרון "הבעיה הפלשתינית" נתפס כרכיב מהותי וחיוני וכתנאי בל יעבור מצד מדינות ערב להתקדמות בנורמליזציה מול ישראל. הרי שהיום המציאות השתנתה. העניין הפלשתיני, נע בקרב רבות ממדינות ערב, בין אדישות ועד כדי ראיית "הבעיה הפלשתינית" כנטל, המכביד על יכולתן הן להשתלב בכפר הגלובלי וליהנות מפירות השגשוג של חברת השפע המערבית.
מסגרת מעשית
כדי להפוך רעיון למציאות, נדרשת פעולה בין־לאומית: הקמת קרן ייעודית – ישראלית־בינלאומית־ערבית – שתציע תמריצים כלכליים, מסלולי ויזה מועדפים, ותמיכה סוציאלית ראשונית. ישראל יכולה וצריכה להיות חלק מהמאמץ, לא כמי שכופה, אלא כמי שמאפשרת. בסקר האחרון והמעודכן של שקאקי מחודש זה (לעיל), כ 50% מתושבי רצועת עזה מביעים את רצונם ביציאה מן הרצועה "אם ישראל תאפשר זאת".
3+בצד המשך הלחץ הצבאי והכרעת חמאס, יש לצור כבר כעת – בשיתוף פעולה עם הממשל האמריקאי, נקודות מעבר לצורך יציאת מהגרים מתוך הרצועה דרך ישראל, ליעדים השונים אליהם ועימם סוכם. ככל שהמודל יהיה אנושי יותר, סטרילי, מהיר (ללא בירוקרטיות מיותרות), אינטנסיבי ומוצלח – הוויראליות והמדיה, עשויים לשכנע רבים מאוד מקרב תושבי הרצועה, להמיר את חיי הסחי והסבל שלהם באלטרנטיבה מוצלחת יותר.
לסיום: שעת התקווה
הדיון בהגירה מרצון מעזה הוא שיח קשה, טעון, ולעיתים נפיץ. אולם בשורשו הוא מבטא את התביעה הבסיסית ביותר של כל אדם – לזכות לחיים של חירות, כבוד וביטחון. לא מדובר ברעיון קיצוני, אלא באופציה הומניטרית, ריאלית, ואף חיונית וכזו שהופעלה בממדים רחבים ומוצלחים מאוד במאה וחמישים השנים האחרונות ועל פני כל הגלובוס.
מי שמונע מתושבי עזה את הזכות לבחור היכן לחיות – בשם אידיאולוגיה לאומית או מתוך נוקשות פוליטית – גוזר עליהם המשך סבל, עוני ואלימות ודן את גורלם לכליה ולשיעבוד. המעז להציע להם אופק אחר במקום אחר, בונה תקווה ומאפשר להם חיים מוצלחים ואופטימיים.
הגיעה העת ליישם את התקווה שבהגירה.
