השאלה היא לא מי ישלוט בתקשורת – אלא איך נפסיק לשלוט בה בכלל. כי חופש עיתונות אמיתי לא נולד כשהשמאל בשלטון ולא מת כשהימין מנצח. חופש עיתונות אמיתי נולד כשהמדינה מפסיקה לנהל לנו את התודעה.
במשך שנים ניסו למכור לנו את השקר שהמדינה צריכה “לאזן” את השיח. התוצאה? רגולציה חונקת, תאגידים ציבוריים שאף אחד לא בחר, ותחנת רדיו שבשליטת הצבא. זה לא חופש. זו כפייה רעיונית.
2+השמאל והאופוזיציה איבדו את השליטה על התודעה – והם בפאניקה מאז שקם ערוץ 14 – הם לא מפסיקים לצרוח. כל קול ימני שצובר קהל – הופך מיד למטרה: לסגור, להוקיע, לחנוק. ככה זה כשמחנה אחד התרגל לחשוב שהוא בעל הבית של המציאות.
הם לא מפחדים מפייק ניוז. הם מפחדים מאמת – שלא הם ערכו. הם לא מגינים על חופש הביטוי – הם מגינים על מונופול הדעות. על האפשרות לערוך את המציאות עבורכם, לסנן דעות, ולצייר כל מי שחושב אחרת כקיצוני, מסית או הזוי.7
2+ראו מה עשו ל”ישראל היום” – רק התחיל להצליח, וכבר קידמו הצעת חוק לסגור אותו. ראו את ערוץ 7 – שנים נרדף, נחסם, נלחם על קיומו מול רגולציה עוינת. ראו את עמית סגל – שנים שיחקו בו כפרשן־הבית, עד שהעז להביע עמדות שלא עוברות סינון שמאלני. פתאום: צריך לפטר. צריך להחרים. אסור לשדר.
כשהם שומעים משהו שהם לא אוהבים – הם לא עונים. הם מבטלים. אני לא רוצה שהימין ישלוט בתקשורת – אני רוצה שהמדינה תפסיק לשלוט לא צריך תאגיד שידור שממומן על ידי אזרחים שאין להם שום השפעה עליו. לא צריך תחנת רדיו שנמצאת בשליטת הצבא – כאילו מדובר ברפובליקת בננות.
2+ובטח שלא צריך רגולציה שתפקידה להנדס את השוק – וגם את התודעה. הציבור לא צריך “איזון” שמנוסח מראש על ידי פקידים. הוא צריך חופש לבחור בעצמו. והוא כבר עושה את זה – בכל רשת, בכל פלטפורמה, ובכל ערוץ חדש שלא נכנע לתבניות הישנות.
חופש אמיתי מתחיל כשמפסיקים לפחד ממנו כשיש תחרות אמיתית – הציבור מרוויח. כשאין כפייה ממשלתית – נולדת יצירתיות. וכשהשמאל מאבד את השליטה – פתאום כולם נזכרים לדבר על “חוקים”, על “איזונים”, על “דמוקרטיה”. אבל הציבור כבר לא קונה את זה. הוא לא מוכן לממן את מי שמזלזל בו. והוא לא צריך שמישהו יחשוב בשבילו.
החזון שלי ברור: כל אזרח יוכל לבחור, בחופש מלא, אילו תכנים הוא צורך. לא המדינה תבחר בשבילו, לא רגולטור יקבע לו, ולא פקיד ישפוט את דעתו. העיתונים, התחנות והערוצים – יתחרו על אמונו של הציבור, לא יכפו עליו את עצמם. וכמו בכל תחום שבו משחררים את השוק – גם פה: התחרות תייצר חופש, הגיוון יחליף את המונופול, והציבור – סוף סוף – יקבל תקשורת שמכבדת אותו.
