אתמול עידן אלכסנדר שוחרר. זו בשורה מרגשת, בשורה שממלאת את הלב. אבל מיד אחרי ההתרגשות – התחילה החמיצות.
חמאס, כמו חמאס, לא פספס הזדמנות לסובב את הנרטיב: לטעון שזה לא צה"ל, לא הלחימה, לא ההקרבה – אלא "מתנה לטראמפ". ובמקום לדחות את השקר, להסביר שבלי כוח צבאי מסיבי שלנו – שאמור לכתוש את עזה לא היה שום התקפלות מצד חמאס, התקשורת הישראלית קיבלה את השקר בשתי ידיים. בדיוק כמו שחמאס רצה.
כל המהדורות, כל האולפנים – מדקלמים את אותו תסריט שחמאס כתב. בזמן שאלפי מילואימניקים עזבו את ביתם, את משפחתם, נערכים כעת למהלך מכריע בעזה, עם רוח ניצחון אדירה בזמן הזה – מספרים להם שהנוכחות שלהם לא רלוונטית
כי בתקשורת הישראלית יש כלל ברזל: אם משהו טוב קורה – זה לא בזכות ראש הממשלה נתניהו. ואם אפשר – גם לא בזכות חיילי צה"ל. הקרדיט ילך תמיד למישהו אחר: אמריקאים, קטארים, מי שאפשר. העיקר לא להגיד את המובן מאליו.
הכל כדי להוציא את הרוח מהמפרשים של הציבור. להוריד, לדכא, להמאיס, להעציב. כל שביב תקווה מיד נעטף בציניות. כל הישג – מחופש לבעיה. רק לחפש איפה רע, מה לא עבד, כמה גרוע פה.
אז צריך לומר שוב ושוב ושוב בלי להתבלבל: ההצלחה היא של הנהגה כאן בישראל וגם של ההנהגה בארצות הברית אבל מעל הכל ללוחמים, למפקדים, לחיילים שנפלו, לעם שלא מוותר על הבנים שלו.
