היו מי שחיפשו את נקודות החובה כששמעו על השבת הגופה של צבי פלדמן: "אוי ואבוי אם יעברו עוד 43 שנים עד שישתחררו חטופים מהשבעה באוקטובר", "מאוד מקווים שלא יחזרו כגופות".
גם בשיבתו של החטוף עידן אלכסנדר, במקום לשמוח על חזרתו הביתה – היו מי ששמחו שהאירוע קרה כאילו מעל ראשו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאילו ללחץ הצבאי לא היה חלק ברצון של חמאס סוף סוף ליישם את העסקה שלא צלחה בעבר.
אבל זה לא באמת משנה את הרגעים האלה, בהם מתגלה עוצמת העם היהודי. הנה יודעת כל אמא עברייה, שייקח כמה שייקח, יעבור כמה שיעבור, יהודים לא שוכחים ויהודים לא מפקירים. כשבשלה השעה, כשמגיע הרגע הנכון משמיים – מסתיימת מסכת הייסורים.
הגוף היהודי זוכה לבוא לקבורה, החטוף היהודי זוכה לשוב הביתה בחזרה. זהו כוחו של עם שמייקר את בניו וזה חזק יותר מנבחרי הציבור שלנו, חזק יותר מכל הפוליטיקאים מימין ומשמאל. זה שלנו, בינינו, אחים, מוסרים נפש, נלחמים, לומדים תורה, אומרים קדיש, מביאים לקבורה, נלחמים בשוחות, סוגרים מעגלים ומתפללים לניסים.
