כיום המצב ביהודה ושומרון דומה באופן מטריד למצב שהיה בעוטף עזה בשישי לאוקטובר. ביו"ש חיים כיום בין מיליון וחצי לשלושה מיליון ערבים, ומעל 80% מתוכם תומכים – בגלוי או בשתיקה – בהשמדת מדינת ישראל. ולמרות זאת, נדמה כי גם היום, צה”ל והממסד הביטחוני ביו”ש ממשיכים לחשוב כמו שחשבו לפני השביעי לאוקטובר.
מאז טבח השבעה באוקטובר ברור שמה שנקרא בעבר “המדיניות ההגנתית” – זו שאומרת שצריך להניח לערבים להיות שם ואנחנו נתגונן מאחורי חומות וממ”דים – היא מדיניות שהתמוטטה. לא נוכל להמשיך לחיות כשבקרבנו אוכלוסייה גדולה שרוצה להשמיד אותנו. מי שלמד לקח אמיתי מהשבעה באוקטובר יודע: הפתרון היחיד שיכול למנוע את האסון הבא הוא עידוד הגירה – מרצון.
כל פתרון אחר, כמו מבצעים חוזרים בצפון השומרון, מעצרי סיטונאות חסרי תוחלת, או ניסיונות להרתעה – פשוט אינם רלוונטיים עוד. אלה פתרונות של השישי לאוקטובר, אולי עם תיקונים קוסמטיים. אבל אם אנחנו לא רוצים לראות את עפולה ומודיעין הופכות לבארי ואופקים – אנחנו חייבים לחשוב בפתרון ארוך טווח.
לכן אני לא מופתע לשמוע יותר ויותר קולות שקוראים להרחיב את יוזמת טראמפ לעידוד הגירה מרצון גם ליהודה ושומרון – ביניהם גם יו”ר מועצת יש”ע, ישראל גנץ. מדובר באוכלוסייה רחבה שמעוניינת לעזוב מרצונה. לא צריך טרנספר ולא סכסוך – צריך רק לאפשר למי שרוצה בכך לצאת.
במקביל, חייבת לבוא גם החלת ריבונות. לא כאקט סמלי בלבד, אלא כהכרה ברורה: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. זה חיוני גם מבחינה מדינית, גם מבחינה מוסרית – ובעיקר מבחינה ביטחונית. עם זאת, חשוב להבהיר – ריבונות לבדה לא תפתור את האיום. ההכרזה לבדה לא תעצור את סכנת העלייה הערבית ההמונית על יישובי יו”ש ועל יישובי הקו הירוק.
אנחנו זקוקים לפתרון כפול: ריבונות במישור הגיאוגרפי – והגירה במישור הדמוגרפי. זו השפה שצריך לדבר עכשיו. לא “שישית באוקטוברית” – אלא “שמינית באוקטוברית”. בתפילה שישמעו בזמן את זעקות התצפיתניות של 2025. אמן.
