בחודשים האחרונים הייתה תחושה של דשדוש במקום: המערכה בעזה מדשדשת; המאבק באיראן מדשדש; ופירוק הדיפסטייט מדשדש. לאחר שנה וחצי אינטנסיביות שעברנו נדמה שהורדנו הילוך ולא כל כך ברור לאן לוקחים את זה הלאה.
לשם כך בדיוק יש את ספירת העומר. ימי ספירת העומר הם ימים שלכאורה כל מטרתם היא להגיע אל היעד – במקרה הזה הלא הוא מתן תורה. לפי זה היינו מצפים שהספירה לעומר, כדוגמת שיגור טיל או 'טבלת ייאוש' של אסיר בבית כלא, תהיה לאחור: ארבעים ותשע, ארבעים ושמונה וכו'. אלא שזה אינו כך. אנו סופרים קדימה: אחד לעומר, שני ימים לעומר וכו'; כדי להבהיר כי כל יום הינו עומד בפני עצמו. הדרך הינה למתן תורה אינה נטל מייגע אלא היא מטרה כשלעצמה.
ארבעים ותשעת ימי הספירה הם ביטוי לשגרת הטבע (המספר שבע מבטא את שגרת ימי השבוע ושבע כפול שבע זוהי השגרה בריבוע). לאחר ההתרגשות הראשונית של הספירה קשה לנו לחוש התקדמות מיום ליום; זוהי גם הסיבה שככל שהימים מתקדמים ישנם כאלה ששוכחים לספור ו"נושרים" מהמרוץ. אולם מי שמתמיד ישים לב שפרוטה לפרוטה מצטרפת בסוף לחשבון גדול. בסוף מגיעים למתן תורה.
גיוס המילואים הנוכחי ורוח הנחישות לסיים את המערכה בעזה לא נולדו מהאוויר. במשך שנה וחצי אנחנו סופרים ימים, ומיום ליום אנו מתקדמים גם אם לא מרגישים זאת בכל יום. במבט לאחור אנו רואים את הפער בין המצב שהיינו לפני שנה וחצי לבין המצב הנוכחי. עוד כשנה וחצי נהיה במקום אחר לגמרי. זו הסיבה שאחוזי הגיוס עומדים על יותר ממאה אחוזים. איני יודע אם אכן מערכה זו תהיה הסוף, מן הסתם לא, אבל מדשדוש לדשדוש אנו מתקדמים. המשימה כעת היא לספור קדימה במלוא המרץ.
